לא סוגיית "היום שאחרי" ולא שחרור החטופים ממנהרות האופל: את הסערה של השבוע החולף חוללה השרה אורית סטרוק דווקא בשל הערה שולית למראית עין, על גובה השכר שלה ושל חבריה לממשלת החירום. בהתכתבות עם פעיל מפלגתה שפורסמה ברשת ב', סטרוק טענה ברצינות כי חלקם "לא גומרים את החודש" ואף "נזקקים לתמיכת הוריהם", חרף תגמול בסיסי של כ-53,000 שקל בחודש.

בתגובה להצעת בן שיחה, ששרים כמוה יחלו לשלם עבור מכוניות השרד שמעמידה לרשותם המדינה, היא סיכמה את עמדתה במילים: "פחות עין הרע – יותר ביקורת עניינית ובונה". כן, בעידן שבו מאות אלפי ישראלים גויסו למילואים ממושכים, יותר מ-100 אלף פונו מבתיהם, כרבע מיליון הגישו תביעות לדמי אבטלה ורבבות עסקים קרסו – הרדאר של סטרוק איתר קשיים כלכליים דווקא סביב שולחן הממשלה המנופחת. כמה מנותקת אפשר להיות מהלך הרוח הציבורי, ועוד בעיצומה של מלחמה?

ככל שגברה הביקורת מתוך ומחוץ לקואליציה, נפתח גם קמפיין מגוחך להפליא שנועד להצדיק את דבריה של סטרוק. פתאום צצו ברשת תלושי שכר שמראים כיצד הברוטו הנאה מתכווץ לנטו של 23,000 שקל "בלבד"; איזה סקופ: בישראל משלמים מס כבד על משכורת גבוהה, ועוד לפני כן מפרישים סכום גדול לקרנות הפנסיה וההשתלמות שנצברות לטובת הפרישה. אלא שגם כך, השורה התחתונה המועברת כל חודש לבנק, ממקמת את השרים הרבים עמוק בעשירון העליון – שבו, לפי נתוני למ"ס, ההוצאה למשפחה שלמה מסתכמת בממוצע ב-19,380 שקל.

במילים אחרות: בהנחה שיתנהלו כמו עמיתיהם למעמד הגבוה, כלומר באופן יחסית מתירני, לחברי הממשלה לא תהיה שום בעיה "לגמור את החודש" ואף לחסוך בסיומו כמעט 4,000 שקל – עוד לפני שהבאנו בחשבון את ההכנסה של בנות ובני זוגם. לכל זה תוסיפו שלל פריבילגיות שלא מקובלות בשאר חלקי המשק: מ"דמי כלכלה" קבועים בסך 1,330 שקל לחודש, דרך נהג פרטי ששכרו משולם ע"י האוצר, המשך ב-26 ימי חופש הניתנים לצבירה ופדיון ועד טיסות לחו"ל במחלקת עסקים. התוצאה היא שעלות הכהונה האמיתית של שר מסתכמת לכל הפחות ב-83,000 שקל מידי חודש – בערך מיליון שקלים לשנה – שבכל הכבוד, לא מעוררים רחמים כלפי נושאי המשרה הנחשקת.

גם כשבוחנים אם האינפלציה שחקה את התגמול הכספי לשרים, כפי שקרה בעשור החולף לעובדים רבים במשק, התשובה חד משמעית – ושלילית: בינואר 2011 שכרם עמד על כ-40,000 שקל לחודש - ואילו הוצמד למדד המחירים לצרכן, המבטא את השינוי ביוקר המחיה, הוא אמור היה (עד לשנה שעברה) לעלות ב-14%, לכ-45,700 שקל.

אלא שנושאי המשרות הבכירות מפוצים לפי הגידול בשכר הממוצע במשק, שזינק בשיעור כפול, וכך לא רק שלא נפגעו מגל ההתייקרויות – אלא שכוח הקנייה שלהם השתפר מעל ומעבר, כמובן ללא שום מו"מ אלא בשיטה של "טייס אוטומטי".

זה המקום לציין שבניגוד מוחלט לתגמול השרים, שכר המינימום במשק הישראלי לא גדל בכלל במשך יותר מ-5 שנים – בין 2018 ל-2023 – שבהן הסתכמה האינפלציה, מנגד, ב-10 אחוזים. באופן אירוני, אחת המתנגדות להעלאת הסכום המינימלי העלוב, הייתה עוד ב-2015 לא אחרת מאורית סטרוק. את גורלם של השרים האומללים היא מבכה בהודעותיה, על השכבות החלשות היא הגנה קצת פחות.

במשך שנים האמנתי שיש חשיבות ציבורית להעניק תגמול גבוה לשרי הממשלה, משני טעמים עיקריים: הראשון – מניעת פיתוי להסתבך בעבירות כמו שוחד או גניבה שעלולות להיקשר לכוח המשרה, והעיקר – ניסיון למשוך את מיטב הכוחות והמוחות, שיש להם חלופה משתלמת בשוק הפרטי, להתמודד על כסאותיהם בממשלת ישראל.

במבט הוגן על שני העשורים האחרונים, צריך להודות שהתפיסה הזו נחלה כישלון: במישור הפלילי היא לא מנעה הסתבכות מביכה של שרים בכירים משני המחנות – מאולמרט והירשזון, עד לדרעי ונתניהו. שמירת החוק היא הרי לא שאלה של שכר אלא קודם כל של מידות אישיות, הרתעה משפטית ומוסר.

באשר לרמה – ישפטו הקוראים: האם עדיף בני בגין ב-40,000 שקל לחודש מ-2011, או דודי אמסלם תמורת 53,000 שקל כיום? מיקי איתן ויובל שטייניץ של אז – או שלמה קרעי ויואב קיש במהדורת 2024? יעקב נאמן ולימור לבנת – או איתמר בן גביר ומירי רגב? נראה שגם הסיכוי לגייס דמויות ענייניות ומאחדות שינהלו את משרדי הממשלה, אינו תלוי בגובה השכר המשולם להן – אלא בשאלות רחבות יותר דוגמת אופי השיח הציבורי והלך הרוח בגוף הבוחר (ברוב המקרים מתפקדי הליכוד). יותר מידי פעמים הרגשנו בשנים האחרונות כמי שמשלמים לשר שכר כוכבים מקופת המדינה, ומקבלים בתמורה ביצועים מליגה אחרת לגמרי.

וגם את המובן מאליו צריך לומר: הדיון על משכורתם של חברי הממשלה בטל בשישים, מבחינה תקציבית, לעומת העלות המנופחת של משרדיהם. סטרוק, שמעידה כי חבריה "אינם מצליחים לגמור את החודש", עומדת בראש מנגנון מומצא בשם "משימות לאומיות", המשמש בפועל פלטפורמה להעברת כספים קואליציוניים.

דוגמאות עדכניות ל-2024: 89 מיליון שקל ל"חיזוק הזהות היהודית בקרב סטודנטים וחיילים", 51 מיליון שקל ל"גרעינים משימתיים", 10 מיליון שקל להתנחלויות שטרם הוכשרו, 1.5 מיליון שקל ל"חיזוק הזהות הציונית של קהילות יהודיות בעולם" והרשימה עוד ארוכה. ביטול הזרוע הפוליטית הזו, יחד עם מוטציות אחרות מתוצרת הממשלה ("משרד המורשת", "משרד המסורת", "משרד המודיעין"), יחסוך למשלמי המיסים סכומים גבוהים בהרבה מאשר הוויכוח הסמלי על אלפים בודדים של שקלים לשר זה או אחר.

עוד ב-

סמוטריץ', בן גביר והנגיד: מי המרוויחים והמפסידים מהתקציב? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

אלא שמשהו בכתיבה הכנה, המשוחררת של סטרוק, חושף את "היקום המקביל" שבו היא חיה ואינו נותן מנוח: אם שרים באמת "לא גומרים את החודש", השיח סביבם הוא "עין רעה" ולהם הוריהם "מסייעים כלכלית", מה יגידו אלפי עצמאים שעדיין ממתינים למענק ראשון עבור אוקטובר? מה יעשו אלפי מובטלים שסיימו את מכסת הימים לפני המלחמה, ולכן נדחו תביעותיהם לביטוח הלאומי? מה יחשוב עובד זוטר המסתפק בשכר המינימום, כשישמע איך מקוננת שרה בממשלתו על סכום גבוה פי תשעה וחצי? ואם חשבון בנק לא מתאזן עם שכר של 53,000 שקל, מה זה אומר על מי שמנהל אותו?