במהלך 16 השנים האחרונות שישה שופטים, בשלוש ערכאות שונות, קבעו שרומן זדורוב הוא הרוצח של הילדה תאיר ראדה ז"ל. בשבוע שעבר החליטו שני שופטים, מול שופטת אחת, לזכותו מאשמת רצח. עיקר המחלוקת בין שופטי ההרכב היא למעשה במשקל שיש לתת לראיות המרכזיות בתיק, ובהן הודאותיו של זדורוב - הן בפני מדובב והן בפני חוקר המשטרה - אל מול יתר הראיות הנסיבתיות בתיק.

במהלך המשפט החוזר עלו שוב מחדלי חקירה מסוימים בפעולתה של המשטרה, וחלקם נעוצים במה שמכונה "ראיית מנהרה" הגורם לא פעם לחוקרים לא למצות בדיקה של כל כיוון חקירה אפשרי בגלל שכנוע פנימי עמוק שהאמת כבר נחשפה, ושזהותו של האשם בפשע הנחקר כבר ידועה להם.

קשה להשתחרר מהרושם שהפער האמיתי בין השופטים בפסק הדין נעוץ ביחסם הרגשי למחדלי חקירה אלו, ולמשמעות שיש לתת להם. שופטת המיעוט התרכזה בחקר האמת ובַ'יש' הראייתי שהובא מטעם הפרקליטות שמהווה לדעתה "מארג ראייתי קוהרנטי, הדוק ומבוסס היטב, נטוע ביסודות איתנים בהיבט הדין הפלילי, דיני הראיות והשכל הישר, ויש בו די, מעל ומעבר לכל ספק סביר, להוכחת אשמתו של הנאשם ברצח המנוחה". שופטי הרוב מאידך, שמו שוב ושוב בפסק הדין דגש על מחדלי חקירה שונים בעת פעולתה של המשטרה בחקירה. 

היחס הרגשי השונה של השופטים, ביחס למחדלי החקירה בתיק זה מזכיר את הוויכוח של דוקטרינת פירות העץ המורעל (שאינו רלוונטי כאן) העוסק במשקל שיש לתת למחדלי חקירה במשפט פלילי. המצדדים בה מאמינים באינטרס להעניש את המשטרה במטרה לחנך אותה לפעול טוב, ולפסול ראיה שהושגה שלא כדין, תוך העדפת האינטרס הציבורי בחשיפת האמת, וזאת גם במחיר זיכויו של מי שאשם בפשע. גישה זו גם השפיעה להתרשמותי על דרך ניהול המשפט החוזר במקרה של זדורוב, והביאה לעויינות שגילו שופטי הרוב כלפי המשטרה והפרקליטות. יש לקוות שיחס זה לא הושפע גם מן העליהום התקשורתי כנגד הפרקליטות המתנהל מזה מספר שנים מצד נאשמים שועי ארץ, ושבמסגרתו נעשה שימוש גם בתיק זדורוב כדי לנגח את הפרקליטות לא פעם, גם בהתבסס על סרטים ותחקירים רוויי שקרים ומניפולציות. 

בראיות שהביאו לקיומו של המשפט החוזר היה אולי פוטנציאל להעמיד היתכנות לקיומו של ספק סביר או לפחות פוטנציאל לסדוק את המארג הראייתי לחובתו של זדורוב, אך פוטנציאל זה לא מומש, וראיות אלו לא התגבשו, ולו בדוחק, לתרחיש חלופי ממשי לאירוע הרצח. דעת שופטי הרוב חרגה מאוד מניתוח הראיות החדשות, והתבססה למעשה על ניתוח שונה של הראיות שהיו במשפט הקודם, באופן שהוא למעשה ערעור על קביעותיהן של הערכאות הקודמות בנוגע לניתוח הראיות.

המשפט הפלילי בישראל מבוסס על המשפט המקובל האנגלי אך ללא מושבעים. לכך יש השלכות רבות מבחינת סדרי הדין והראיות, אך גם לגבי רף ההוכחה הגבוה להוכחת אשמתו של אדם במשפט פלילי. בעוד שבאנגליה היו מושבעים נדרשים להחליט על הרשעה או זיכוי ללא הנמקה, כאן נדרשים השופטים לנמק לפרטי פרטים את מסקנתם מניתוח הראיות, והנמקה זו עומדת לביקורת ציבורית ואולי אף לביקורת טרם ערעור.

כל אחד אחד יכול, אם כן, לקרוא פסק דין, להתרשם ולגבש עמדה. לכשעצמי הראיה המשמעותית ביותר המחזקת את הודאתו של זדורוב היא סירובו לגלות בזמן אמת ולמעשה עד היום, היכן החביא את הבגדים שלבש בזמן הרצח, בטענה שאיננו זוכר מדוע והיכן זרק אותם. משפט זדורוב אף הציף אנומאליות בשיטתנו המשפטית. בעוד שחבר מושבעים חייב לגבש החלטה פה אחד, בשיטתנו ניתן להרשיע אדם גם בדעת רוב, כפי שהיה במקרה זה בבית המשפט העליון, כשהשופט דנציגר החליט בדעת מיעוט לזכותו. טוב יעשה המחוקק אם יתקן זאת שכן קשה לקבל כי ספק שמביע שופט באשמתו של אדם אינו עולה עד כדי "ספק סביר" שיש להביא לזיכויו. 

בשבועות הקרובים תחליט הפרקליטות אם להגיש ערעור, אולם תוצאת המשפט מלמדת כבר עתה כי הפרקליטות לא שגתה, לא בהגשת כתב האישום, ולא בניהול המשפט החוזר, זאת כפי שסברה גם לפחות אחת משופטות ההרכב. עם זאת, ראוי שמשטרת ישראל תקים צוות להפקת לקחים מתיק זה, בעיקר בעניין הפעלת מדובבים, במטרה להבטיח את האינטרס הציבורי שבחקר האמת ובהבאת אשמים לדין. 

עוד ב-

היום שאחרי: מתי זדורוב ישוחרר וכמה זמן נותר לפרקליטות לערער?

לכתבה המלאה

כך או כך, זיכויו של אדם במשפט חוזר הוא תמיד אירוע חגיגי המבטא את יכולתה של מערכת המשפט לתקן שגיאות שאירעו בחקירה או במשפט פלילי קודם, והוא מבטא את מקצועיותה ועצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, ויש רק לקוות שתישאר כזו גם לאחר הרפורמות המאיימות לשנות מציאות זו - רפורמות שאין להן אפילו קשר עקיף לתקלות שאירעו בפרשת זדורוב.