1. החריגה מיעדי הגירעון והזלזול בחברות הדירוג:
מול הפודיום בחדר הישיבות של האוצר, התייצב בנובמבר האחרון השר בצלאל סמוטריץ' עם מסר ממלכתי, מרגיע. בחודש השני למלחמה, כשממדיה ועומקה כבר נהירים לו, הגזבר הלאומי הבטיח שהגירעון ב-2024 לא יחצה רף של 5% תוצר – פער של 95 מיליארד שקלים בין הכנסות הממשלה לבין הוצאותיה. המטרה, שהושגה זמנית, הייתה לשמר את אמון השווקים בניהול התקציבי של הממשלה, ולמנוע פגיעה מיידית בדירוג האשראי של ישראל.

אלא שבמרוצת הזמן הגירעון המשיך להאמיר, מעל ומעבר ליעדים שהציג השר קבל עם ועולם – חלקו בשל התרחבות הלחימה, וחלקו בשל שגיאות בניהול הכלכלי. בהיעדר קיצוצים בכספים קואליציוניים ובמשרדי מיותרים, אי אפשר היה לדרוש מגורמים כמו ההסתדרות להכניס את היד לכיס העובדים ולתרום את חלקם לכיסוי הבור. התוצאה: מול היעד הרשמי שהועלה ל-6.6%, הנתון ב-12 החודשים האחרונים זינק ל-8.3% - ובדו"ח שלה מסוף השבוע, "מודיס" צופה שהשנה תסתיים במינוס 7.5% מהתוצר. אובדן האמון של החברה ביכולתו של שר האוצר לעמוד בהתחייבויותיו, הוא נדבך מרכזי בהחלטה שלה להוריד את הדירוג לישראל בשני שלבים בבת אחת ל-Baa1 – כמו בתאילנד, פרו וקזחסטן.

במקום להפנים את נזקי המוניטין שגרם למשק, סמוטריץ' הרבה לזלזל בשיקולים של ענקיות הדירוג ובהשפעתן על השווקים – אלא שהאיתותים שלהן כבר גרמו לעליות חדות בריבית על החובות שגייסה הממשלה למימון המלחמה. את מחיר היוהרה והזחיחות של סמוטריץ', מיליארדי שקלים במצטבר, כולנו נשלם עוד שנים רבות.

2. עידוד המשיכה מקרנות ההשתלמות: הממשלה טמנה מלכודת לחוסכים
בתקופה שבה מידרדר מצבן של מאות אלפי משפחות – במיוחד עם מפונים, מגויסים או מובטלים – רבים לא עמדו בפיתוי מול ה"מבצע" של משרד האוצר: עד סוף 2024, מציעים שם למשוך בשיעור מס מופחת כספים מקרנות השתלמות שטרם מלאו להן 6 שנים. במקום קנס כבד על פדיון מוקדם, שעלול להגיע בדרך כלל עד 48% מהסכום, שכירים ועצמאים יידרשו לשלם לקופת המדינה בין 7 ל-15 אחוז בלבד. המסר ברור: לקראת קיצוצי ענק בתקציב, שיפחיתו את התמיכה בנפגעים כלכליים מהמלחמה, הממשלה מעודדת את עם ישראל – כמעט מבקשת ממנו – לשבור את החסכונות של עצמו.

באוצר מצפים לגרוף רווחי עתק ממשיכת הכספים, שלא הייתה מתבצעת מראש אלמלא ההנחה המוצעת – גם במחיר עצירה בצבירת ההון של הציבור ליום סגריר, עם תשואה שבשנה האחרונה הגיעה עד 22% נטו (מבלי שהעמיתים חייבים במס על הפקדות או על רווחים). זוהי, כמובן, מלכודת אכזרית שסמוטריץ' חייב היה לסכל: דווקא טבעו הבלתי צפוי של אורח החיים בישראל – בין מלחמות, בחירות ומגפות – אמור לדחוק במקבלי ההחלטות לעודד חיסכון ארוך טווח, שימנע מאנשים עובדים להפוך לנתמכי סעד גם במצבי משבר.  אלא שרובנו כנראה נתקשה לדבוק בכך, בטח במציאות של מחירים עולים, אם יוצע לנו תמריץ הפוך – לשבור את הקופה ולשלם פחות מיסים. במובן הזה, בניסיון למקסם הכנסות בטווח הקצר, המדינה חותרת תחת היציבות הכלכלית, של הפרט ושל עצמה, לאורך זמן.

3. האיסור על קיבוץ בארי להשתתף בהפרטה של "דואר ישראל":
באופן אבסורדי עד כדי כאב, החורבן הנורא של בארי בטבח 7 באוקטובר, אירע בסמוך לאחת מההזדמנויות הגדולות בתולדותיו: הממשלה פרסמה מכרז למכירת "דואר ישראל", חברת ענק בבעלותה, והקיבוץ המדמם – שבדיוק שיקם את מפעל הדפוס המצליח בשטחו – נראה כמועמד האידיאלי לרכישתה. זה יכול היה להפוך לסיפור התקומה של עוטף עזה, וגם למנוע כספי שיוביל לשיקום האזור, אלא שוועדת המכרזים נתנה משקל מכריע לעמדת רשות התחרות (הלגיטימית כשלעצמה), ולפיה "בארי" הוא שחקן גדול מידי שמיזוגו עם הדואר ייצור ריכוזיות עודפת בענף. ההמלצה המקצועית לא השתנתה גם כאשר בית הדפוס הציע למכור את חברת הבת "מסר", העוסקת בחלוקת מכתבים וחשבונות לבתי הצרכנים, על מנת שלא ליצור מונופול.

נכון, שיקום היישובים צריך להיעשות מתקציב המדינה, ולא באמצעות תמיכות בעקיפין כמו השתלטות על חברה ממשלתית; ואולם, ההחלטה למנוע מהקיבוץ להתמודד כשווה בין שווים במסגרת ההליך התחרותי, הייתה דווקנית ומנותקת מההקשר הרחב של חבל ארץ הנלחם על הישרדותו. מעניין אם הדרה כזו הייתה נותרת ללא התערבות פוליטית, גם ביחס למגזר המקורב יותר לקואליציה הנוכחית מאשר התעשייה הקיבוצית.

4. בזבוז הזמן היקר בצפון והשקעות החסר בפיתוח האזור:
לא המיקום הפריפריאלי, לא הקושי לגייס בו עובדים מיומנים, לא מגפת הקורונה – אף אחד מאלה לא כיבה את התקווה לקידום המגזר העסקי בצפון, עד להחלטה לפנות את האזור כליל עם פרוץ המלחמה. ספק אם בתולדות הציונות קיים תקדים לחבל ארץ שלם שהתרוקן לחלוטין לזמן כה ממושך, בהיקף של כ-80,000 תושבים, עד כי עולה חשש ממשי שחלקם לא ישובו הביתה גם בתום העימות עם לבנון. דווקא שרשרת החיסולים החשובים של בכירי חיזבאללה, ובראשם של רב המרצחים נסראללה, מדגישה את הזמן שבוזבז בירי הדדי חסר תוחלת, ואת השאלה מדוע חזרת האוכלוסייה צפונה נוספה בשלב כל כך מאוחר לרשימת המטרות של צה"ל.

בינתיים המלונות והצימרים, המסעדות מול נופים מרהיבים, מורי הדרך שנותרו בלי מטיילים ושדות חקלאיים שננטשו – כולם הפכו אנדרטה למחוז בישראל שהופקר לחלוטין. גם בראייה קדימה, ליום שאחרי המלחמה, לא נראה שמשהו משתנה בשבלונת החשיבה הממשלתית: כך למשל, סיכום התקציב בין משרדי האוצר והתחבורה, כולל את צמצום פרויקט ה"מטרו-פן" בחיפה; הפחתת תכולת הרכבת הקלה שתקשר בינה לבין נצרת; דחיית המטרונית המזרחית בגליל; והקפאת שדרוגי מחלפים באזור – כמו בנחל עמוד, גלעם, עתלית, צומת המוביל ומגידו. האם מישהו נתן את דעתו למשמעות של גניזת הפיתוח של תשתיות דווקא בחבל ארץ שזקוק לפריחה התיישבותית? כך או כך, תשפ"ד תיזכר כשנה שבה הריבונות הישראלית על הגליל הוחלפה בתשלום פיצוי כספי למפונים משטחו. לא קשה לנחש מה היה חושב על כל זה יוסף טרומפלדור, גיבור הקרב המיתולוגי בתל חי, שאפילו האזכרה לכבודו בוטלה השנה באופן סמלי.

5. המהפכה המשפטית:
המעקב המכאיב אחרי חשבון טוויטר בשם "חדשות מלפני שנה", מגולל בפנינו מידי יום עוד טפח בשיסוי החברה בישראל, שאפשר למרצחי חמאס לנצל את חולשתה ההיסטורית בטבח 7 באוקטובר. הנה הפגנה של מאות אלפים נגד פיטוריו הקפריזיים של שר הביטחון גלנט; הנה התרעת המודיעין מפני זיהוי הקרע הפנימי בידי אויבנו; הנה סירובו של נתניהו להיפגש עם הרמטכ"ל לפני ההצבעה בכנסת על ביטול עילת הסבירות; הנה "לכו לעזאזל" של קרעי; הנה הוויכוחים לקראת הקפות שמחת תורה בהפרדה מגדרית.

עוד ב-

שוד (חוקי) לאור יום: באוצר פועלים לרושש את מעמד הביניים הישראלי | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

מדהים להיזכר כיצד החלשתה של מערכת המשפט וההסתה השיטתית נגדה, הפכו לנושא המרכזי שהעסיק ממשלה שלמה לפני המתקפה. מדהים לא פחות לגלות כיצד במקום להפיק לקחים, השר יריב לוין ממשיך בדרכו גם היום – תוך מניעת מינויי שופטים, בראשם נשיא לעליון. יחד עם שרים כמו אמסלם, קרעי ורגב, נדמה לי לעיתים קרובות כי מהותה של הפוליטיקה העכשווית היא רק לחרחר פילוג ומדון בתוככי ישראל הפצועה. הנזקים של ההתנהלות הזו לכלכלה הם כמובן עצומים, אבל אלה רק משניים לפגיעה הקשה במדינה ובחברה. את פרויקט הפירוק הנורא שעברנו עד היציאה למלחמה עצמה, כדאי לסכם במילים: תכלה שנה וקללותיה.