רק 42 עמודים מונה פרק המיסוי בתקציב המדינה, שטיוטה מתוכו דלפה השבוע על תקן "מתנת חג" לציבור, וגם כותרות הסעיפים צנועות, כמעט מסבירות פנים: "הגברת היעילות בענף התיירות" היא שם הקוד החביב שנבחר להטלת מע"מ בגובה 18% על הנופשים מחו"ל החל מ-2025; "עצירת הגידול בהטבה פנסיונית" טומנת בחובה הטלת מיסים כבדים על הגמלה שיקבלו מאות אלפי ישראלים עם פרישתם משוק העבודה.

כך גם הנוסחה המכונה בעדינות "צמצום עיוותים באפיקי השקעות לטווח הבינוני", שתחלק למעשה בין החוסכים למדינה את התשואה המצטברת לעמית בקרנות ההשתלמות החל בשנה השביעית. עם שפה ידידותית כזו, כמעט מפתה לתמוך בחבילת הגזירות האכזרית שדורשים באוצר להנחית על המגזר היצרני בישראל. אם הפקידים שאחראים לסבוטאז' הזה ירצו פעם שינוי קריירה, משרד פרסום או קופירייטינג נשמע כמו אפשרות לא רעה.

אלא שתקציב המדינה הוא לא קמפיין של סיסמאות קליטות, אלא תוכנית עבודה כלכלית לתקופת המלחמה ואחריה. סך כל מרכיביו מגדיר את סדרי העדיפות הלאומיים, ובמקרה שלפנינו אין בכלל ספק מי נדחקו לתחתית: מדובר בשוד (חוקי) לאור יום – סיכול ממוקד ממש – במעמד הביניים העובד והחוסך, תוך דילוג לולייני מרשים על מגזרים המיוצגים בקואליציה. משפחה שמתפרנסת מעמל כפיה תשלם מיסים כהוגן, כולל על מכירת דירתה היחידה; מי שחסכו לעצמם בקרן השתלמות או פנסיה – ייענשו, מי שהשקיעו (למשל בבורסה) – ייקנסו, אפילו מי שיוצאים להרוויח שכר נמוך ביותר יסבלו מהקפאה בת 3 שנים במענק העבודה, שתשחק אותו מול האינפלציה.

ומי, לעומת זאת, לא ייפגעו? צרכני המשקאות הממותקים והכלים החד פעמיים, המשפחות הלא-עובדות שמבקשות סבסוד למעונות יום, בתי ספר שנמנעים מהוראת מקצועות היסוד, משרדי הממשלה המומצאים  שעליהם מורעפים כספים פוליטיים – על כולם באוצר לא מציעים להטיל שבריר של מס בחקיקה החדשה; זה, מתברר, טיפול ששמור למי שמשרת, לומד ומייצר הכנסה.

כך, אם נפלח את מבול ההצעות לפי סוג הקבוצות שיושפעו מהן, נראה שכלל הציבור סופג רק העלאה ב-1% של המע"מ – החלטה שהתקבלה לפני שנה והושהתה עד 2025 – כמו גם התייקרות של הבלו על הדלקים (אגב, גם היא עוכבה בוועדת הכספים של ח"כ גפני, וספק אם תאושר שם כעת). אפילו ביטול הפטור על סיגריות בדיוטי פרי, מהלך מתבקש שיתרום לבריאות האוכלוסייה, נדחה במתכוון עד אמצע 2026 – ככל הנראה אחרי הבחירות, כדי שלא להרגיז את המצביעים המעשנים. כשמדובר במעמד הביניים, לעומת זאת, כל הגזירות נכנסות לתוקף באופן מיידי: תקרת הפטור ממס על הפנסיות תוקפא לצמיתות כבר מ-2025, כך שגברים עם גמלה מעל 10,350 שקל ונשים עם גמלה מעל 11,555 שקל יחלו לשלם עליה נתח למדינה.

גם בשלב ההפקדות של העובד לקרן, משכורת של יותר מ-27,000 שקל תוביל למיסוי החיסכון. קרנות השתלמות נזילות, שחלפו 6 שנים ממועד פתיחתן, יחויבו במס מלא על הרווח מאותה הנקודה ואילך. אדם שימכור דירה, גם ראשונה, בכל סכום, ישלם על עליית הערך שרשם עוד 3% כ"מס יסף" – ומי שישיג תשואה מהשקעות הון, ישלם עוד 2% מעל 721,000 שקל. קניתם מכונית לא מזהמת? ברכות, תתכוננו להוסיף עד אלפי שקלים, עקב צמצום הטבות "המיסוי הירוק" על כלי רכב.

כדי לבסס את הפגיעה הכפולה בפנסיות (בשלב ההפקדה ובשלב המשיכה), פרסם אתמול האוצר "מחקר" שממנו עולה כי הפטור הקיים ממס עליהן, כ-34 מיליארד שקל בשנה, הוא הגדול ב-OECD בקרב מקבלי השכר הממוצע. העידוד הזה של צבירת הון אישית לטווח הארוך הוא, בעיניי, סיבה לגאווה ישראלית. אלא שדווקא אם בוחנים את קבוצת העובדים החזקים, שמרוויחים כ-50,000 שקל ברוטו בחודש, מתברר שההטבה נעשית (בצדק) פחות נדיבה והיא יורדת למקום העשירי בדירוג המדינות המפותחות.

להערכת הכלכלן הראשי במשרד, בעלי ההכנסות הגבוהות לא יצמצמו את חסכונותיהם גם אם יוטלו עליהם מיסים, היות שאינם זקוקים לכסף למטרות של צריכה שוטפת, ולכן מסקנתו היא שניתן להגדיל ב-5 עד 10 מיליארד שקל בשנה, את הגבייה הממשלתית מעשירונים 9 ו-10 בלבד. נדמה שגפני וסמוטריץ' עצמם לא יכלו לנסח טוב יותר את המניפסט שמכשיר פגיעה במעמד הביניים.

אולי בממשלה עדיין מתקשים להפנים את הנתון המטלטל שפרסמה למ"ס השבוע, ולפיו ב-2022 עזבו את ישראל 55,300 איש – וב-7 החודשים הראשונים של 2023 מס' האזרחים שיצאו לטווח ארוך זינק ליותר מ-40,000, קצב חסר תקדים של כ-69,000 מהגרים לשנה.

פילוח המידע אמנם לא מספק פרופיל נרחב של מבצעי הרילוקיישן – אך העובדה שרובם סיימו מעל 12 שנות לימוד, וכמחציתם כבר נשואים, מרמזת שמדובר במשפחות שלמות, משכילות, בנות המעמד הבינוני-גבוה, שיש להן אפשרויות תעסוקה ב"שפות אוניברסליות" בחו"ל, כמו תכנות או רפואה. אלה חתכי אוכלוסייה שאחראים לחלק נכבד בתמ"ג ובגביית המיסים, כך שאם תגבר המגמה של ביטול התושבות שלהם בישראל עקב הכבדת העול הכלכלי – הן התוצר העסקי והן הכנסות המדינה עלולים להתכווץ משמעותית.

גם על הרקע הזה, של בריחת המוחות המואצת, קשה להבין מדוע מצא משרד האוצר לנכון לפגוע כמעט בכל פרמטר של חיי הפרט היצרני: ההכנסות מעבודה, התמורה לחיסכון והגמלה בפרישה.

מאז תחילת המלחמה, השיח הישראלי מרבה לעסוק באי-השוויון הביטחוני בנטל – קרי, השאלה כמה יהודים חרדים מתגייסים לצה"ל בהשוואה לציבור הכללי. זהו דגש חשוב, במיוחד בהינתן הפוטנציאל לחיסכון בימי מילואים אם בסיס המשרתים יורחב, אך אסור שיסיט את הזרקור מהתחלקות הנטל במובן הכלכלי שלה.

מנתונים שנוהג להציג הפרופ' דן בן דוד למשל, עולה שכבר היום רק 20% מהציבור נושאים ב-93% מנטל מס ההכנסה – חוסר שוויון קיצוני שמעמיד בסכנה את המשך ההסכמה החברתית למודל מדינת הרווחה. כמה זמן עוד יוכלו חיילי החובה של אתמול, שגם משרתים היום במילואים, לשאת בעול המיסים שילך ויגבר מחר? במה יועיל גיוס החרדים לצה"ל אם רגע אחרי השחרור, חצי מהגברים במגזר שהולך וגדל דמוגרפית, ימשיכו להדיר את רגליהם מכל תעסוקה שהיא?

במובן הזה, ערמת המיסים שהטילו באוצר על שולחן הדיונים, חייבת להעיר את הציבור. השנה היא אולי נראית מנופחת מתמיד בשל המלחמה, אך זו הזדמנות להישיר מבט מפוכח לעתיד. הגזירות הקשות הרי משקפות באופן ברור את הכיוון שאליו כבר צועד המשק הישראלי, כשפחות ופחות מפרנסים ייאלצו לממן יותר ויותר שכבות שייעשו תלויות בהם, באופן שיפגע בחוסן משפחתם – ולבסוף ברמת החיים הכללית.

עוד ב-

5 תמרורי האזהרה שמאותתים: ישראל בדרך למשבר כלכלי | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

מי שלא רוצים לאבד עשרות אלפי שקלים בשנה באבחת תקציב גרוע אחד, צריכים לשאול את עצמם לא רק עד מתי יימשכו הוצאות הביטחון החריגות – אלא גם איך תיראה החברה בישראל, ביום שאחריהן.