הצמיחה: את הנתון המרכזי שלפיו שרי אוצר מדדו את עצמם בעבר – עד כמה הם הצליחו להרחיב את הפעילות הכלכלית במשק – העמידו מזמן בלמ"ס על אומדן נמוך יחסית, של 1.2% ברבעון השני של 2024. אלא שהשבוע פורסמה הודעת עדכון פסימית במיוחד שלפיה, למעשה, התוצר כאן גדל באותה התקופה בקצב שנתי של 0.7% בלבד – כשליש משיעור הפוריות של הציבור הישראלי עצמו.

משמעות הפער היא שהצמיחה לנפש הפכה לשלילית באופן מובהק, ובאופן ציורי ניתן לקבוע שכל אזרח בארץ נותר עם נתח מצומק יותר מעוגת המשאבים הלאומית. לכן, גם אם באופן רשמי מדובר עדיין רק ב"האטה", הולכים ומתקדרים באופק סימנים למיתון פוטנציאלי בכלכלה המקומית, שמסוגו ידענו למשל בתקופת האינתיפאדה השנייה. אגב, בעוד הזיכרון הקולקטיבי זוקף לזכותו של נתניהו כשר האוצר את היציאה מהמשבר ההוא, גם לשיפור שהושג במצב הביטחוני היה חלק מכריע בהתאוששות המשק. באופן דומה, ספק אם ניתן יהיה לחזור לצמיחה גבוהה בזמן קונפליקט צבאי בעצימות הנוכחית, בוודאי אם יתפשט צפונה.

האינפלציה
זו אינה אשליה אופטית – הצרכנים בישראל צודקים כשהם מתלוננים על גל התייקרויות בלתי נסבל, תוך כדי המלחמה המתארכת. ב-12 החודשים האחרונים, מדד המחירים לצרכן זינק ב-3.6% - מעל ליעד העליון שקבעה הממשלה – ובאוגוסט לבדו שילמנו כמעט אחוז שלם יותר תמורת סל המוצרים הטיפוסי על המדף. הסיבות לכך מגוונות וברובן אינן קשורות לתפקוד הממשלה, אלא לחסמים בייבוא ובנתיבי הסחר לישראל, אבל קשה למנות צעדים ממשיים של השרים שיובילו להיפוך המגמה.

תשומות ציבוריות כמו חשמל, מים וארנונה התייקרו מתחילת המלחמה, ומהן נגזרות גם עלויות של ייצור ושינוע בשוק החופשי. רפורמת "מה שטוב לאירופה", שאמורה להפחית רגולציה על הכנסת מטענים לארץ, תיתן את עיקר אותותיה רק בשנה הבאה – ובינתיים המשפחות, שהכנסותיהן התערערו בשנה החולפת, נאלצות לשלם ביוקר. כל עוד זה המצב, נראה שנגיד בנק ישראל לא יפחית בעתיד הנראה לעין את הריבית הגבוהה על חובות, בשונה מהמדיניות שמאמצים בימים אלה עמיתיו בארה"ב ובאירופה. כך נשארנו לעת עתה עם הרע משני העולמות: מחירי מוצרים גבוהים מחד, ואשראי צרכני יקר מאידך.

הגירעון
על אף שאת שר האוצר הנתון הזה אינו מטריד לפי התבטאויותיו הפומביות, הבור בקופת המדינה הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר לאובדן השליטה שלו בתקציב. בראשית המלחמה טעה סמוטריץ' כשהתחייב מראש, קבל עם ועולם, שהגירעון ב-2024 לא יעלה על 5% מהתוצר המקומי – אומדן ששיקף פער בסך כ-95 מיליארד ₪, בין הכנסות המדינה להוצאותיה. מאז היעד הרשמי הספיק כבר לעלות ל-6.6%, וב-12 החודשים האחרונים זינק הנתון בפועל עד ל-8.3% - כ-62 מיליארד ₪ מעל לאיתות, הגבולי ממילא, ששלח השר לשווקים הבינלאומיים עוד בתחילת הדרך.

התנפחות הגירעון, במיוחד כשנלוו לה הקצאת כספים קואליציוניים והימנעות מסגירת משרדי ממשלה הנתפסים כמיותרים, היא בין השיקולים המרכזיים של 3 חברות הדירוג הגדולות להורדת פרופיל האשראי של ממשלת ישראל, לראשונה בתולדותיה. כולן גם שומרות נכון לעכשיו על  תחזית שלילית להמשך, כך שבסבירות לא מבוטלת, המשק יספוג פגיעות תדמיתיות גם בהמשך. על אף שהבור בתקציב נתפס כמצב ערטילאי, נטול משמעות מיידית לחיי היומיום של כולנו, הרי שהוא כבר מיתרגם לחשש מצד משקיעים זרים בהייטק – בראשם קרנות הון סיכון. המצב גרם לסטרטאפים רבים להעתיק בחודשים האחרונים את מדינת הרישום שלהם לארה"ב, על כל השלכות המס הנובעות מכך.

אגרות החוב
בצד החיובי, העובדה שמשרד האוצר מצליח עדיין לגייס הלוואות בהיקף עצום – שנה אל תוך המלחמה – היא תעודת כבוד למדינה, שמעולם לא איחרה בהחזרי אג"ח, ולחשב הכללי יהלי רוטנברג שמשקיע בכך מאמץ רב. אלא שהעלייה בסיכון המיוחס לישראל, אם בשל מצבה הביטחוני האובייקטיבי ואם בשל ניהול התקציב בעקבותיו, באה לידי ביטוי במחירים גבוהים במיוחד שכולנו ניאלץ לשלם תמורת המימון ההכרחי הזה. מנתונים שהציג בשבוע שעבר נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, עולה כי הפער בריביות בין ישראל לארה"ב, באג"ח ממשלתי ל-10 שנים, זינק מ-7 עשיריות האחוז בלבד לפני החקיקה המשפטית, ל-1.64% כיום. בכך, הפכנו מאחד היעדים הכי בטוחים להשקעה בראיית השחקנים הבינלאומיים, כמעט כמו ידידינו האמריקנים, למדינה שנאלצת להבטיח פרמיה גבוהה במיוחד תמורת ההלוואות שזורמות לקופתה.

לשם השוואה, הריבית העודפת בישראל (לעומת ארה"ב) גבוהה אפילו יותר מאשר בהונגריה, פרו והפיליפינים – כולן מדינות המדורגות משמעותית נמוך מאיתנו ע"י סוכנויות האשראי. המשמעות המעשית של השינוי הזה ברורה: המדינה משלמת ביוקר בעבור גיוס חובות למימון המלחמה, בעיקר בחו"ל, וכך נגרמת למשלמי המיסים עוד הוצאה ודאית מיותרת בסך מיליארדי שקלים, שעלולה להיגרע בקרוב ממערכות אזרחיות כמו חינוך, בריאות ורווחה.

שוק הנדל"ן
לחמה ארוכה ויקרה מסוגה של "חרבות ברזל", אמורה לכאורה לחולל צניחה בביקוש לדירות, באופן שישקף פגיעה בכוח הקנייה של הציבור ויגרום לאורך זמן לירידה במחירים. אלא שאצלנו קורה בדיוק ההפך: עוד בתחילת 2024 התאושש השוק, ובשנה האחרונה הנדל"ן למגורים התייקר כבר כמעט ב-6 אחוזים – הכול למרות שיישובי הצפון נטושים עוד מאוקטובר, והריבית הגבוהה הופכת את נטילת המשכנתא למשימה מרתיעה מתמיד. ההסבר הוא שצד ההיצע ספג פגיעה גדולה עוד יותר: מיד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, מספר הפועלים הפלסטינים בבנייה כמעט שהתאפס לחלוטין, מ-72,000 לכ-2,000 בלבד, וגם לעובדים אחרים בענף – ישראלים או זרים – בקושי נותרה תעסוקה כשעד סוף 2023, כ-30% מהאתרים עדיין עמדו מושבתים לגמרי.

מאז המצב אמנם השתנה אך המשק איבד זמן יקר, שבמהלכו זוגות צעירים ממשיכים להמתין לדירה שרכשו, בעוד שקונים אחרים נכנסים לתור הארוך. הציפייה להפחתות ריבית עתידיות, כמו גם התפיסה של הדרום כאטרקטיבי לקניית דירות להשקעה, מניעים את עליות המחירים בשוק – והתוצאה אבסורדית: לוחמי המילואים, המגנים על בתינו גם בימים אלה, עלולים לגלות עם שחרורם שבזמן השירות המסוכן, הם רק התרחקו עוד צעד מרכישת ביתם שלהם.

עוד ב-

סמוטריץ' מוביל את האוצר להתרסקות: ללא תקציב, בלי אמון בפקידים

לכתבה המלאה