בואו של הנשיא ביידן לישראל סוגר מעגל מוזר ומפתיע כשלעצמו. הקדנציה של נתניהו שהחלה בהחמצת פנים של הממשל האמריקאי ובדחיה אין - סופית את הביקור, מסתיימת בביקור של ביידן בישראל. ביקור שיהיה עמוס ללא ספק במחוות אישיות, ברגעים מרגשים וגם כנראה, בקבלת החלטות משותפות לגבי המזרח התיכון בכלל ומלחמת ישראל בחמאס בפרט.

ביידן לא צריך לבוא - רוחו מלווה אותנו מתחילת המלחמה. הוא בעצם כבר היה פה. סדרת ההצהרות שלו על ישראל ועל המצב באזורנו, הצהרות שהתממשו מהר ברצף ביקורים מרשימים של מזכיר ההגנה, מזכיר החוץ, לצד הרכבת האווירית המהירה מלמדים על הקרבה של ארה״ב לישראל ועל אהדתו הבסיסית, הטבעית, של ביידן לישראל.

למה אני בכלל מזכיר זאת, הרי זה כאילו היה ברור מראש, אז לא. הרי ביידן עד המשבר הזה, מתחילת כהונתה של הממשלה, ספג רק עלבונות, הוא וממשלתו. שרים וחברי כנסת, באו איתו חשבון. התקוממו על עמדותיו כלפי ישראל, מחו על המסרים שהעביר לגבי ההפיכה המשטרתית (זוכרים?). כמה זה היה שטחי, כמה זה הפגין בורות ואי הבנה.

ביידן הוא ידיד גדול של ישראל, כבר עשרות שנים, הוא ציוני. הוא אמר את זה, לא אני. האהדה הזאת באה לו באופן טבעי ולא מאולץ. מעבר לכך הוא גם אדם רגשני, שלא כמו פוליטיקאים רבים, שיודעים לביים אמפתיה, אצל ביידן היא המעשה הראוי והנכון. אתם זוכרים את שיחותיו עם ניצולי השואה ב״יד ושם״ בעת ביקורו האחרון בישראל? הרי אנחנו כולנו הזלנו דמעה למראה הקשר שנוצר בינו לבין ניצולות השואה שהמתינו לו ב״אוהל יזכור״.

את כל זה אני אומר כלקח, ידידות נמדדת בעת מבחן, רק ברגעים האלה אפשר לבחון מי לנו ומי לצרינו. במיוחד במדינה שנקלעת למצבי חירום פעמיים - שלוש בעשור ובשנים האחרונות בעצימות גבוהה יותר, כל היתר הוא הצגה אחת גדולה. כאשר נשיא מצרים, דה גול, אסר ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים, על משלוחי נשק לישראל והטיל עליה אמברגו, הבנו את הרמז. ישראל התרחקה מאז מדה גול עצמו וכמובן ומצרפת. היא שינתה את האוריינטציה המדינית שלה והעתיקה אותה אל מעבר לאוקיינוס, לארה״ב. כמובן, אילולא רצו בכך האמריקאים זה לא היה קורה. לטנגו הזה צריך שניים.

ולמה טרחתי להזכיר כל זאת ולציין את ביידן באותיות של זהב כי מול הידידות השופעת הזאת התייצב נשיא אחר, הנשיא טראמפ. באמריקה, אגב, מקובל לשמור התואר גם לאחר סיום תפקיד, אז הנה הנשיא טראמפ, בדיוק כאשר ישראל נתונה במלחמה, מלחמה קשה מאין כמוה וזקוקה לכל קורטוב של תמיכה, והיא מצפה ובצדק לתמיכה דו - מפלגתית בארה״ב - מופיע טראמפ בעצרת בחירות. ומה היה לו לומר? הוא בא חשבון עם ראש הממשלה, נתניהו. הוא לועג לו על שלקח קרדיט, כדבריו, על הריגתו של סולימני, ראש משמרות המהפכה, וישראל לא עשתה שם כלום, הוא אמר. לא בטוח, אבל כך אמר. ואז הגיע תורו של שר הביטחון, גלנט, אותו כינה טראמפ ״אידיוט״, וציטט דברים שגלנט כלל לא אמר. לכאורה גלנט הזהיר כי ישראל אינה מוכנה להתקפה של חיזבאללה, איזה שר ביטחון אומר דברים כאלה, תהה טראמפ ומיד באה ההתקפה.
 
את זה אמר טראמפ בעיצומה של הלחימה, כאשר ישראל נלחמת בחירוף נפש מול לפחות שני אויבים, אם לא יותר. נזכור, טראמפ לא היה שם בשבילנו. יש ישראלים שמעריצים את טראמפ. זכותם. בעת כהונתו הוא מילא את כל רצונותיה; ביטל את ההסכם עם איראן, אישר סיפוח הגולן, העביר השגרירות לירושלים. יפה. אבל כל זה היא מתוך הגיון קר וכנראה גם מתוך מחשבה פוליטי שאומרת - הרפובליקנים אתכם. מבפועל הצליח הנשיא טראמפ לקבל יותר מ 25% מיהדות ארה״ב וגם אינטרסים ישראלים - אמריקאיים משותפים.

זה בסדר. אינטרסים חשובים, אבל ערכים חשובים יותר בעיני. אצל ביידן, יש ערכים ויש גם אינטרסים. אינני נאיבי. אבל ההבדל בין השניים צועק לשמיים. מבלי להיכנס כלל לשאלה מי ירוץ ב-2024, ייתכן ששניהם לא ירוצו, כל אחד מסיבותיו. עדיין מן ההיבט הישראלי, מה ייזכר מהרגעים האלה בעתיד. אני זוכר את הנשיא שאמר לאויבינו DON’T,  משמע ״אל״, אל תגעו בישראל, אל תתקרבו אליה.

״אל״, DON’T, על המילה הזאת, חזרו  גם אוסטין וגם בלינקין, והיא הדהדה מקצה אחד של העולם לקצהו האחר. אל תתקרבו לישראל, אל תתקפו אותה, היא מדינה אחות. את זה ציפיתי לשמוע גם מטראמפ, שיודע להילחם כשהוא רוצה. הפעם, לא. אכזבתו מנתניהו גברה על עמדותיו הניציות.

עם ישראל אינו מפחד מדרך ארוכה ויש לו גם זיכרון ארוך.

עוד ב-

נחמן שי: "ריקון תושבי עזה מהחלק הצפוני - מהלך הגיוני"

לכתבה המלאה

הכותב: ד״ר נחמן שי שימש בעבר שר התפוצות, ודובר צה״ל. ספרו ״מלחמדיה״ עוסק בדיפלומטיה ציבורית בעת מלחמה