יהודים אינם הולכים סחור סחור. המילה "חוצפה" הפכה למונח אוניברסלי בגלל הכנות היהודית וזה עוד לפני שהגיעה הדוגריות הישראלית לעולם. אם כך, מה קרה לנו שלפתע יש לנו חג שכולו הליכה מסביב, מה פשר כל ההקפות הללו? כל ההבדל נובע מהשאלה האם אנחנו מתכוונים לתת או לקבל. 

כל השנה אנחנו מתווכחים מהי דעתו של אלוקים בשלל סוגיות, אבל פעם בשנה אלוקים עצמו רוצה ביטוי בחיינו. ברגע הזה אף ניסוח ישיר לא יעשה את העבודה, המשימה היא לחדול לרגע לבטא את עצמנו ולתת לאין סוף האלוקי ביטוי בחיינו. ברגעים הללו אין מה ללכת ישר, להיכן בדיוק נגיע? אנחנו הולכים בעיגול, בלי התחלה וסוף, כמו הקשר שלנו עם אלוקים, למעלה  ממימד של זמן ומרחב.

בשמיני עצרת 1952 היה רבי אשר ששונקין, חסיד חב"ד, כלוא בגולג סובייטי בערבות סיביר, המאבק לשמור שבתות וחגים עלה לו לא פעם כמעט בחייו. בניסים הצליח שוב לקבל פטור מעבודה בחג כדי לא לחלל אותו, אבל על הקפות או ריקוד לא העז אפילו לחשוב. פנה אליו אחד מהסוהרים הגויים ואמר לו בלעג; "קיבלת פטור מעבודה, לפחות תעשה לנו שמח עם שיר יהודי יפה..".

רבי, אשר שלא האמין למשמע אוזניו, מיד שילב את ידיו כאילו הוא אוחז ספר תורה, עצם את עיניו, והחל לרקוד לכבודה של תורה. הסוהרים סביבו צהלו ומחאו כפיים, ור' אשר רוקד עם אלוקים בכבודו ובעצמו. "באותם רגעים לא הייתי אסיר, סיביר הפסיקה להתקיים", סיפר רבי אשר שנים לאחר שיצא מעמק הבכא הסובייטי. 

עוד ב-

טראמפ חותם על ספר המבקרים: זה מה שבחר לכתוב

לכתבה המלאה

 מועד שמחת תורה מזכיר לנו כי גם אם נלך כל חיינו סחור סחור, ונחשוב שנמלטנו הרחק מאלוקים, בסוף תמיד נחזור לאותה נקודה בה נשמתנו חשה ש"אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו".