בעיצומו של חג החנוכה 1954 נעלם בחור חבד"י בשם ישראל דוברוסקין כשעשה את דרכו מלוד לכפר חב"ד, לאחר שלושה ימי חיפושים קדחתניים מצא אותו חברו לישיבה - אז משה לנדא, ולימים הרב לנדא, רבה של העיר בני ברק - קשור לעץ, כשהוא ללא רוח חיים ועל גופתו סימני התעללות קשים. מחבלים שהסתננו ממצרים רצחו עוד יהודי, סתם כי הוא יהודי, עשר שנים לפני שהשקר על הכיבוש של שנת 67' היה קיים

אביו של ישראל הי"ד, הרב יחיאל מיכל, שהיה רב חשוב בחיפה, רמז לרעייתו בדרכם ללוויה שתשתדל לא לבכות, היא הבינה אותו בלי שהסביר. בלוויה השתתפו עיתונאים, הוא ידע שארגוני הטרור עוקבים אחרי התקשורת הישראלית וזה בדיוק מה שהם ישמחו לקרוא, לכן  הוא ורעייתו ילכו בלוויה עם ראש זקוף, כדי להעביר מסר לאותם רוצחים, שהמעשה שלהם היה לשווא

סיפורי אבותינו יראי השמים מלאים בדמעות ובכי, אבל אלה היו תמיד דמעות לשימוש פנימי, הם ידעו היטב שאת המקומות החלשים בחייהם צריכים לחשוף במקום הכי בטוח, המקום בו לא מנצלים את החולשה שלך, לכן הם בכו מול אלוקים, זה שרוצה בטובתך. זו הסיבה שהדמעות נשארו בסיפורים והיום היהדות מחנכת לשמחה בכל עת, משום שאם פעם הסטטוס של יהודי היה כובד ראש, היום כל דבר מוצג תוך דקות בסטטוס, באינסטרגם או בוואטספ, במצב כזה החולשה היא ההצגה, והיא לא משרתת אותנו.

דור הנפילים של הסבים והסבתות שלנו שהחיו את היישוב בארץ ישראל התרגשו ובכו בדיוק כמונו, אבל בעיתונים של חורף 1954 לא תמצאו תיאור של הכאב הנורא שפילח את ליבם של הרב יחיאל והרבנית ברנציה דוברוסקין ז"ל, הצדיקים הללו ידעו שדמעות שבר מעל דפי העיתון הן חדשות רעות, לכן הדמעות שלהם הרטיבו דפים אחרים, את דפי סידור התפילה, בינם לבין עצמם

חודש אלול בפתח, חודש הרחמים והסליחות שהיה בעבר רווי דמעות, והיום בזכות תורת החסידות צבוע בגוון של שמחה, זה לא שאין לנו יותר דמעות, אבל כמו גשם שמועיל רק על אדמה חרושה, דמעות מועילות רק במקום בו הן נאספות בידי אוהב לזכותנו, ולא כדי לשמש תירוץ לעצמנו להיות חלשים.

עוד ב-

ט"ו באב: הקשר בין איינשטיין לסיפור האהבה בין עם ישראל והקב"ה

לכתבה המלאה

אז בואו נקבל את פניו של אלול בשמחה, וגם אם לא כל כך מתחשק בגלל המצב, נעשה זאת למען אבותינו שבכו מספיק כדי לראות אותנו מחייכים.