נבחרת אייס

בחזרה לעתיד: איך תשתנה הכלכלה בישראל ביום שאחרי המלחמה?

הגדלה דרמטית בתקציב הביטחון, חיזוק החקלאות המקומית וההתיישבות ליד הגבולות, החלפת הפועלים הפלסטינים בזרים ובישראלים, חיזוק של השלטון המקומי כתחליף למדינה שאכזבה – אלה כיווני הפעולה המסתמנים במשרד האוצר לניהול הכלכלה בעקבות "חרבות ברזל". כמה יעלה סדר היום החדש, ולמי יוגש החשבון? | מתן חודורוב

מתן חודורוב | 19/11/2023 10:31 1

מתן חודורוב (צילום vecteezy, פלאש 90/ יונתן זינדל, shutterstock)

תקציב הביטחון הוא המלך החדש: לאחר עשור שעמד בסימן תחרות על עוגת המשאבים הלאומית, בין הוצאה צבאית לאזרחית, נראה ש-7 באוקטובר כונן סולם עדיפויות אחר. נכון – חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ושירותים סוציאליים הם עדיין נדבכים קריטיים בחוסנה של ישראל, אבל המחדל הנורא יוביל בוודאות להסטה של תקציבים חברתיים אל המישור הקיומי; מה שנתניהו כינה פעם בשם "החיים עצמם", כשהבטיח להגן על גבולות המדינה מפני מבקשי נפשה.

לפי ההערכות עלויות הביטחון, שמסתכמות בכ-63 מיליארד שקלים (לפני הסיוע האמריקני), צפויות לזנק לפחות ב-10 מיליארד נוספים כל שנה – קרי 15% תוספת או יותר, שיבואו על חשבון שאר משרדי הממשלה. זה כיוון בעייתי, אם נזכור שממילא שיעור ההוצאה האזרחית בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המפותח, ורבים מתלמידיה סובלים מהיעדר מיומנויות בסיסיות הדרושות בשוק העבודה המודרני.

ואולם, במצב החירום שנוצר לא נראה שנותרה ברירה אלא להפנות עוד מקורות לצה"ל – גם בשאיפה שהתחזקותו תשכנע את התושבים שהתפנו, בדרום ובצפון, לחזור אל בתיהם בקו העימות. כך, למשל, ספק אם שירות החובה יקוצר כמתוכנן; גיוסי המילואים יתרחבו גם בשגרה לשם תגבור האימונים; ותמריצים חדשים יוקצו לשימור של כוח אדם טכנולוגי במערכת הביטחון.

בנטל הכבד לא תוכל לשאת מסגרת התקציב הקיימת, גם אם השר סמוטריץ' יואיל לשחרר את הכספים הקואליציוניים, ולכן גורמים באוצר סבורים שלא יהיה מנוס מהעלאת מיסים – לפחות לממוצע בדירוגי OECD, ולפחות לשנים הקרובות. מדינה מוקפת אויבים, לא תוכל לגבות מס הכנסה כמו בשוויץ ולקבל בריאות כמו בפינלנד; או כמו שניסח זאת בעבר הנגיד לשעבר, פרופ' סטנלי פישר: "אם מישהו יחליט שאנחנו זקוקים ליותר ביטחון, נצטרך לשלם עבורו". גם אם יתמהמה מסיבות פוליטיות, מועד הפירעון של הצ'ק הזה קרב.

2. סיום התלות בכוח האדם הפלסטיני: קשה לראות באופק מציאות שבה פועלים מרצועת עזה חוזרים לעבודה בישראל לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. גם אם בגדה תושבים יורשו לשוב למשרותיהם עם תום המלחמה, ברור שמכסת האישורים תצומצם ותיבחן בחשדנות, לעיתים קרובות יותר, על ידי גורמי הביטחון. המשמעות המעשית היא כ-150,000 אנשים (כולל שב"חים) שלא ניתן עוד למנות כחלק מהמשק הישראלי – רובם, כ-60%, מוסקים בענף הנדל"ן המשווע לידיים שיבנו דירות.

במקביל, החלה נהירה של פועלים מקצועיים מתאילנד החוצה, בעידוד פעיל של ממשלתם, לאחר ש-31 מהם נרצחו בשבת השחורה ו-18 נוספים נפצעו קשה. ההצעה להאריך ויזות שהייה, כמו גם מענק השימור שהציע משרד החקלאות לזרים בענף בסך 2,000 שקל לחודש, לא עוררו התלהבות יתרה מצד מי שמשפחותיהם בחו"ל הפכו בבת אחת לחרדות מאי-פעם.

בטווח הקצר, האוצר ינסה לתמרץ ישראלים להחליף את העובדים החסרים בקטיף, באמצעות מענקים של עד 10,000 שקל לרבעון בכל הארץ וסכום כפול בעוטף עזה; אלא שלאורך זמן, גם שם מבינים שנדרש פתרון אחר – וכעת הציפייה היא שההסכמים עם סרילנקה ומדינות נוספות יניבו לאחר המלחמה תוספת ניכרת של כוח אדם, בעיקר לבנייה למגורים שאסור להאט בצל משבר הדיור.

גם ערבים ישראלים, חיילים משוחררים, סטודנטים ואולי החברה החרדית, הם מגזרים שכדאי להביא בחשבון – ולתמרץ בהתאם – כדי להתגבר על מצוקת הידיים העובדות, שעלולה להוביל בהמשך לגל של עליות מחירים.

3. חוזרים לקיבוצים, חוזרים לחקלאות: יחד עם התחזקות הימין, התפשטה בישראל של העשור האחרון התפיסה שתם עידן ההתיישבות העובדת. הקיבוצים באזורי הספר הוצגו כשריד ארכאי מימי הקומוניזם, בעוד המושבים נחשבו למקבצים של משקים משפחתיים לא-יעילים. ועדות הקבלה שלהם לחברים הותקפו כמדירות מזרחים וערבים, העיסוק של רובם בחקלאות סווג כלא מספיק חדשני, והאדמות שהוגדרו כפרטיות – ללא הכרח לשלם דמי חכירה בעבור "בנים ממשיכים" – הולידו טענות על "שודדי הקרקעות", שהתכתבו עם רגשות אפליה מוצדקים מצד עיירות הפיתוח.

העובדה שהקיבוצניקים בחרו בצד "הלא נכון" של המפה הפוליטית (כולל בעוטף עזה), ודאי לא סייעה להם לזכות באהדה או עודף השקעות מצד הממשלה; ואולם, ביום שאחרי המלחמה, צפויים להתבהר מחדש הערכים שביסוד ההתיישבות בספר – ויחד איתם יתחולל שינוי עמוק ביחס לחקלאות הישראלית.

באיחור לא אופנתי, כולם ייזכרו שאנשי הקיבוצים והמושבים חורשים את התלם האחרון שבסמוך לגדר הגבול; מיישבים את האזורים המסוכנים ביותר בתוך הקו הירוק; תופסים בנוכחותם קרקעות שאחרת ייפלו לידיים מפוקפקות, כפי שקרה בלעדיהם בנגב; מבטיחים אספקת תוצרת טרייה גם במצבים של חסימת ייבוא עקב אירועים ביטחוניים; ומשרטטים בשדותיהם טבע ונוף שמלווים כל משפחה בטיולים צפונה או דרומה. התרומה הייחודית הזו, או בשפת הכלכלה "תועלת חיצונית", חייבת לזכות ליד מושטת במקום לכתף קרה.

היתרי הבנייה, מכסות המים, בניית ההרחבות, הקצאת הקרקעות – כולם ייבחנו מחדש מתוך הבנה שבפריפריה, חקלאות היא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומית ולא ניתן פשוט להחליפה בעגבניות מתוצרת טורקיה. הפחתת המכס על ייבוא, כמו גם גובה התמיכה הישירה שתינתן למגדלים תמורתה, יצטרכו להידחות ולהגיע לשולחן בהסכמה רחבה – במקום באיומי החקיקה החד-צדדית שאפיינו את מהלכי האוצר עד כה. בינתיים כנראה שיתרכזו שם בשיקום השדות שחרבו, מענקי מו"פ לשיפור התוצרת בענף ושינוי עמוק של השיח הכלכלי כלפי הקיבוצים והמושבים.

4. שינוי בשיטת תמריצי המס: מעבר לחיסול היכולת הצבאית של חמאס, הישגי המלחמה יימדדו גם בנכונות של תושבי עוטף עזה, לשוב לבתיהם בסיומה ולהקים מחדש את הקהילות שלעיתים חרבו לחלוטין.

מדובר קודם כל באתגר ביטחוני, אך יש לו רגל כלכלית משמעותית: כבר היום ישראל מגדירה "אזורי עדיפות לאומית" שבהם חלות הטבות שונות – מהנחות על חכירת קרקע ציבורית ועד לזיכוי במס ההכנסה. ההנחה עומדת כרגע על בין 7% ל-20% מתוך "תקרת המס", שגם היא משתנה מיישוב ליישוב – כך שסכום ההטבה החודשי נע, ב-2023, בין 827 שקל (למשל באזור הכנרת) לבין 4,318 שקל ברף הסיכון הגבוה (כולל חלקים משטחי העוטף).

מיד עם תום המלחמה יש לוודא שכלל היישובים במועצות האזרחיות אשכול ושדות נגב משויכים לקבוצת ההטבות הנדיבה ביותר, ולשקול בחיוב לשפר את רמת הדירוג של אזורים נרחבים בצפון. לצד ההצטיידות של כתות הכוננות, והגברת הנוכחות של צה"ל, התמריץ הכלכלי עשוי לשכנע משפחות חזקות – שנהנות מכושר השתכרות גבוה ולכן משלמות הרבה מס – לשקול מעבר לחלקי הארץ המוטבים, באופן שיוכל להגדיל את שכר הנטו שירוויחו אפילו בעשרות אלפי שקלים מידי שנה.

כך ניתן להשיג הגדלה, כמותית ואיכותית, במצבת התושבים במחוזות שהותקפו, ובעזרתה לאכלס את ההרחבות שמתכננת "מנהלת התקומה" בקיבוצי העוטף. נכון שציונות לא מונעת רק משיקולים כספיים, אך אין סיבה שלא לתגמל תושבים שנוטלים סיכון מיוחד בשל הקרבה לגבולות מתוחים, בניסיון להוביל לפיזור אוכלוסייה רחב יותר שיתאם לאינטרס הביטחוני.

5. חיזוק הרשויות המקומיות וארגוני החברה האזרחית: כתחליף למדינה שאכזבה את הציבור בשבועות שלאחר הטבח, בעת ששירותים ממשלתיים רבים פעלו באי-ספיקה או הושבתו לחלוטין, נראה שהאמון הציבורי נתון כיום בעיקר לשלטון המקומי ולעמותות. כבר עכשיו, מנהלת "תקומה" שאחראית לשיקום העוטף, העבירה את סמכות ההכרעה על פתרונות המגורים למפונים מהמטה אל דרג השטח: היישובים הפגועים עצמם, והמועצות האזוריות שמאגדות אותם, הם שיקבעו את עתיד הקהילות בטווח המיידי והארוך.

העצמת הרשויות המקומיות, שמכירות היטב את צרכי האוכלוסייה בשטחן, הוצעה עוד לפני המלחמה כאמצעי להתמודד עם חילוקי דעות פוליטיים – מתכני העשרה במערכת החינוך ועד תחבורה ציבורית בשבת – בתקווה שכל עיר תאמץ את החקיקה המתאימה לאופייה. עכשיו, כשהמדינה מתגלה בחולשתה ומתקשה לסייע לעצמאים ולמובטלים הזקוקים לה, הדרישה לסמכויות ברמה המקומית צפויה לצבור תאוצה – כמו גם הפנייה לעמותות אזרחיות שחלקן, דוגמת "אחים לנשק", הפכו לחמ"ל מלחמה עצמאי שממלא את מקום השלטון.

עוד ב-

לא רק בשדה הקרב: גם בעורף שואלים "לאן נעלמה המדינה?" | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

השיטה הזו לא חפה מפגמים, ובראשם ההבנה שליישובים שונים יש יכולת כלכלית שונה, ומסירת תפקידי הממשל לפתחן של עיריות או עמותות כמוה כהפרטת שירותים. למרות הכול, חיזוק הרשויות והמלכ"רים עשוי לייעל את הטיפול בבירוקרטיה, ליישב מחלוקות ביתר קלות, ולהכין את השטח טוב יותר לקראת מענה לאירוע הבא. לכן, מעתה ואילך, הן צפויות להיתקל באוזניים קשובות יותר במסדרונות האוצר.