מותה הטראגי של קארין באומן, בתה של יהודית באומן אשתו של הזמר שימי תבורי, ממשיך להעסיק את המדיה ובעיקר את אמה, יהודית. בגיל 37 בלבד, הדוגמנית לשעבר נכנעה לאנורקסיה שהובילה לקריסת המערכות בגופה ואמה דיברה על כך היום (חמישי) ברשתות החברתיות ושלחה מסר מדאיג.

בסרטון המטריד, נראית באומן אומרת: "יש אולי מקרים דומים, אבל אני לא מתארת אותי יכולה להמשיך, לתפקד בצורה הזו, לפגוש או לשמוח, אנשים אומרים לי לצאת קצת, הסתיימה השבעה, תצאי ותראי אנשים. אבל אני לא יכולה כרגע, אני דיפ דיפ דאון".

רק השבוע בראיון ל-104.5FM, באומן סיפרה: "קרו הרבה דברים, זה לא דבר שלא היה צפוי. מה שכן, לא היה צפוי שהיא תלך לי בין יום אחרי תקופה ארוכה מאוד של ייסורים וכאבים. קארין עבורי היא לא מתה, היא חיה ותחיה. זה לא קל, כבר 15 שנים שאני מטפלת בה, אני מתהלכת חיה - מתה. הבוקר הלכתי לכיוון של החדר שלה לשתות איתה כוס קפה, שכחתי שהיא לא פה. אני שבורה, מרוסקת, כל הילדים פה וכל העולם הגיע אבל אני רק מחפשת אותה בין כל התמיכה של הילדים והקהל". 

עוד חשפה: "היא נלחמה עד הדקות האחרונות, היא לא רצתה שירדימו אותה. זה לא יוצא לי מהראש שאולי אם לא היו מרדימים אותה היא יכלה להישאר איתנו. יש לי בתוך הלב מלחמה שאני רוצה להוציא אותה מהלב וקשה לי, על ההרדמה, על הסבל שלפני ההרדמה, דלקות ריאות שחוזרות ונשנות. ומצד שני, אני מוכנה לעבור עוד עשור של סבל עצמי כדי שהיא תחיה. אני יודעת שכל עם ישראל בוכה איתי, זה דבר שהוא בלתי נתפס. עם כל הסבל שמחתי שהיא פה, שהיא איתי, שאני רואה את הפנים שלה, לעזור לה להתרחץ. 'אמא, אמא' - המילה הזאת שרק ממנה שמעתי".  

בפנייה להורים אמרה: "הורים יקרים, חולות יקרות, למדתי דבר אחד  - לא משנה כמה המלחמה שלי הייתה קשה, כמה הייתי תשושת נפש כבר, יש להן בראש מסר אחד, שאף אחד לא יתערב להן במחלה, ואוי ואבוי אם הן עולות במשקל. מחלה בלתי נתפסת, הרבה מאוד אנשים לא מבינים את המורכבות שלה. כשלבן אדם יש חס ושלום סרטן הוא יודע שהוא רוצה לצאת מזה. במחלה הזאת הפחד שלהן לעלות במשקל הוא יותר גדול מהפחד למות, העיקר הוא שליטה בגוף".

עוד ב-

אין כמו אמא: יהודית באומן נלחמת על חיי בתה

לכתבה המלאה

באומן סיכמה: "שיבינו, המחלה, ברגע שלא מכירים אותה היא גם מאוד מטשטשת, מבלבלת, הן יודעות להסתיר, הן יודעות לשקר, מחלה הכי איומה. לכל ההורים, שלא תדעו צער. אני יודעת שזה מאוד קשה להיות קשים איתם, אני לא יכלתי להיות קשה איתה. היא הייתה אוכלת כמויות אדירות ומקיאה, הייתי רצה וקונה לה. אנשים לא הבינו לאן זה הולך, אף אחד לא הבין איזה כמויות אדירות של בולימיה, צעקות וכעסים, ברגע שהיא הייתה אוכלת הייתי כל כך נהנת, הייתי שוכחת שעוד רגע היא מקיאה את זה. לכל האמהות, שימו לב, מחלה מנוולת וארורה".