היום זה נשמע אולי בלתי נתפס, אבל ב-8 באוקטובר היינו אמורים בחטיבת הדוברות של המשטרה לצאת בסדרת ראיונות באמצעי התקשורת (ופרסומים גם בפלטפורמות הפנימיות שלנו) כולל עדויות, תמונות ומכתבים של שוטרים וקצינים בדימוס, ששירתו במשטרת ישראל ומשמר הגבול במלחמת יום כיפור. במהלך נובמבר, אמורים היה להתקיים ביקורים וסיורים לימודיים ברמת הגולן של סגל הפיקוד הבכיר, גם כן לציון 50 שנה למלחמה ההיא.

מדובר ביוזמה שנולדה למעשה לפני כחצי שנה, עם חיבור לפרויקט המרגש של עודד בן עמי ב-12N, שאסף ואיגד עדויות לציון יובל למלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 באוקטובר, עוד סגרנו קצוות אחרונים לקראת השקת פרויקט – כשאני זוכר היטב את ההתכתבות שלי עם ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, ששלח לי עוד חומרים ממלחמת יום כיפור, כמו גם אישור שניצב בדימוס ישראל יצחק, יתראיין בנושא בכמה כלי תקשורת. גם מפכ"ל המשטרה, רב ניצב קובי שבתאי, היה בסוד העניינים ושיבח על היוזמה החשובה.

ואז הגיע השבת של ה-7 באוקטובר והכל התהפך. התחזיות הכי השחורות והתרחישים המזוויעים ביותר, הפכו בבוקר שמחת תורה למציאות כואבת, טראגית ומטלטלת – מציאות שעוד תלווה את מדינת ישראל והעולם כולו עשרות ומאות שנים קדימה. מדובר ב"שואה שנייה", אין לדעתי מונח אחר שיכול באמת לבטא את אותו יום נורא.

אחרי מטח הטילים הראשון הגיע הטלפון מהמפכ"ל. "אלי תתכונן, יוצאים למטה הארצי", הוא אמר לי. בהדרגה החלו לזרום לכולנו הדיווחים הקשים על ירי באזרחים, חטיפות והצתות, אונס והוצאה להורג של משפחות שלמות, כולל ילדים קשישים. בדרך למטה הארצי בג׳יפ של המפכ"ל, התבשרנו על תמונת המצב בדרום: על היתקלויות פנים אל פנים של כוחות משטרה, מג"ב וימ"מ מול כמויות אדירות של מחבלים חמושים באמצעי לחימה רבים, על חילוץ בני ערובה תחת אש בלתי פוסקת. בראש עוד חקוקה לי השיחה של המפכ"ל עם מפקד מחוז דרום, אמיר כהן, שהוביל את הכוחות ללחימה בעשרות זירות ונפצע בעצמו.

נצ"מ אלי לוי (מימין) מתעד את מפקד מחוז דרום, ניצב אמיר כהן, בשדרות בזמן המלחמה (צילום דוברות המשטרה)
 
בשלב הזה, כל משטרת ישראל ומשמר הגבול כבר גויסו. אני לא אשכח את הודעות העזרה מצד נמלטים מהמסיבה ברעים ובני המשפחות שלהם. הטלפונים של המפכ"ל, של ראש חטיבת המבצעים, תת ניצב שלומי שגיא ושלי, התמלאו בתחינות לעזרה, לחילוץ ולשליחת כוחות. חלק מהשיחות המצמררות הללו ילוו אותי כל חיי.

עם הדקות שחלפו הגיעו החדשות העצבות עם שמות השוטרים ולוחמי מג"ב וימ"מ שנהרגו, ואיתם גם סיפורי הגבורה. באותן השעות המחבלים היו פזורים בכל העוטף, עם טנדרים ואופנועים. הם רצו להגיע לאשקלון ומשם לאשדוד ולתל אביב, לבית שמש ולירושלים. בזכות תושייתם וגבורתם של כיתות הכוננות ואזרחים בודדים, לצד כוחות צה"ל, משטרה, ימ"מ ומג"ב – דהירת המחבלים צפונה ומזרחה נבלמה.

הפלישה נבלמה אמנם, אבל מספר הנרצחים והפצועים היה בלתי נתפס. מי ידע באותה שבת ארורה שהכמות רק תעלה ותגדל? ב-7 באוקטובר משטרת ישראל הייתה דרוכה, הגיבה מהר, סייעה לבלום את מרצחי החמאס והצילה נפשות רבות. המשטרה גם שילמה מחיר כבד מאוד של 59 נופלים – ששמותיהם ותמונותיהם עוד יחרטו יום אחד באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של המדינה, כמי שהצילו את ישראל מאסון כבד הרבה יותר.

מבחינתי, הטור הזה הוא רק בגדר סיפתח ראשוני. נשבעתי לספר ולהמשיך ולהדהד את כל מה שאירע בשבת ההיא, להזכיר את הקולות והתמונות, את הגבורה העילאית של אנשי ונשות משטרת ישראל ואת האכזריות הנאצית של מחבלי חמאס דעא"ש. יחד עם כל עם ישראל, אני מתפלל בכל יום להשבת החטופים, להחלמת הפצועים ולחזרת המפונים אל ביתם בעוטף המשוקם. עם ישראל חיי, אנחנו ננצח!

עוד ב-

חרבות ברזל, היום ה-41: גופתה של חטופה מבארי אותה ברצועת עזה

לכתבה המלאה

*הכותב, נצ"מ אלי לוי, הוא דובר משטרת ישראל