אחת הסוגיות הקריטיות של השנה החולפת היא שאלת האמון, ובפרט האמון במנהיגות. המגיפה הרחיבה והעמיקה את פערי האמון שהחלו לבצבץ בשנים האחרונות. דו"ח האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על קריסת האמון בכל המוסדות.

גם סקרי הבחירות מלמדים על מגמה דומה, כאשר אף אחד מהמועמדים לא זוכה אפילו ל-50%  התאמה – או במילה אחרת, אמון – לראשות הממשלה. לכאורה נראה שהציבור מתכנס בבועות ותיבות תהודה קטנות ונטולות מנהיגות, אבל יש ציבור אחד שעדיין זוכה לאמון: המעסיקים.

המגמה הזו ממש לא ייחודית לישראל. ממחקר האמון של חברת הייעוץ הבין לאומית אדלמן לשנת 2021 עולה כי "המעסיק שלי” זוכה למידת אמון גבוהה יותר מזו של פוליטיקאים, עיתונאים, מנהיגים דתיים ואפילו מ-”אדם כמוני”. יש בכך היגיון רב, מאחר ששני הפחדים הכי גדולים של האנושות, על פי אותו מחקר, הם להידבק בקורונה ולאבד את מקום העבודה.

במדינות רבות, ויהיו שיטענו שגם כאן אצלנו, המנהיגים הפוליטיים הציגו ביצועים בינוניים – או כשלו לחלוטין – בהתמודדות עם המגיפה. המגזר העסקי, לעומת זאת, ידע להגיב בצורה נחושה הרבה יותר. היה זה המגזר הפרטי שייצר בזמן שיא את החיסונים. בעלי עסקים בכל העולם מצאו פתרונות יצירתיים לפעול בתנאי ריחוק חברתי. קמעונאים רבים עברו מהפכה דיגיטלית שלמגזר הציבורי ייקח עוד עשור לבצע.

מעבר לכך, בשעה של משבר מנהיגות, בני אדם פונים לסביבה הקרובה אליהם. אנחנו מבלים במקום העבודה שלנו שעות רבות כל יום. המקצוע הוא מרכיב חשוב בזהות שלנו. נאהב אותם יותר או פחות, חברינו לעבודה הם סוג של משפחה שנייה שלנו. לכן המעסיקים הם הרבה יותר ממנהלים, הם מנהיגים ועליהם להתנהג ככאלה. שלנו, על הספקים והלקוחות שלהם, על בני משפחותיהם וכך נוצר מעגל השפעה ענקי. זו הדרך ליצירת אמון ארוך טווח ובר-קיימא. חלון ההזדמנויות שנפתח עכשיו לא יישאר כאן לעד. זה הזמן לפעול.

אני ממש לא מתכוונת שמנהלים צריכים להקים מפלגה ולרוץ לכנסת, בדיוק להיפך. מנהלים צריכים לקחת אחריות על התחום שלהם – המגזר הפרטי – ומתוכו לחולל שינויים חברתיים חשובים. מעסיקים יכולים לקדם אג’נדות כמו שוויון מגדרי, צמצום פערים ומודעות סביבתית הרבה יותר טוב מכל ממשלה. בעידן הנוכחי זה בדיוק מה שמצופה מאיתנו.

מחקר האמון מראה ש-68% מהציבור בעולם מצפה ממנהלים ומעסיקים להביע עמדות בנושאים חשובים ולטפל בנושאים שהממשלות מזניחות, או נכשלות בטיפול בהם. בימים אלה האחריות שלנו כפולה ומכופלת. העובדים – שהם למעשה רוב הציבור – מצפים לקבל מאיתנו מידע אמין, שננקוט צעדים שיגנו על בריאותם ויבטיחו את פרנסתם. נגמרו הימים שאנשי עסקים, מנהלים וחברות יכלו לעמוד מנגד, לצקצק שהממשלה לא עושה כלום אבל לפחד לצאת באמירות ברורות.

קיבלנו דוגמה מאלפת לכך בחרם המפרסמים העולמי על רשתות חברתיות, בו תאגידי ענק היו מוכנים לשלם מחיר בשביל לנקוט עמדה מוסרית. אנחנו המנהלים חייבים להפנים את מקומנו ומעמדנו ולהשתמש בו כדי לקדם טוב ולחולל שינויים. אנחנו צריכים לתקשר עם העובדים שלנו כמו שהיינו מצפים מהממשלה שלנו לתקשר איתנו. אנחנו חייבים להתייחס אליהם כאל בני אדם שלמים – אנשי משפחה, אנשים עם דעות, חלומות ותקוות – ולא כאל מכונות ייצור. ומעל הכול אנחנו צריכים לחבק את המעמד החדש שלנו ופשוט להנהיג. לא לפחד, לנקוט עמדה, להוביל שינוי חיובי. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.

הכותבת: איה אחימאיר, מנכ״לית קבוצת דבי