נדמה שהוא ידע שהכתבה האחרונה תהיה אכן האחרונה והסופית. ובכל זאת, מודי בר-און דיבר שם על גמר ליגת האלופות, על מסי ועל רונאלדו, על העונה שחלפה לה ומגיעה לקו הסיום.

הוא כרגיל השתדל לתת לצופים זווית, היבט נוסף שאולי לא שמו לב אליו. כמה אומץ ואהבה למשחק נדרשים כדי להתעלם מהמוות המתקרב ולכתוב על כדורגל. זה מעבר למקצוענות - מדובר בחוקי פרופורציה ועדיפויות: מה זה כבר המוות ליד גמר של ליברפול וריאל מדריד?

בר-און ודאי הרהר מעט עם עצמו לפני שהקליט את הטקסט בקול סדוק. כמה תעוזה צריך אדם כדי לכתוב את הפרק האחרון במו ידיו. כמה ענייניות נדרשת כדי לחשוב על היבטים שישרתו את צימאונם של הצופים ויעניקו להם חומר למחשבה, בו בזמן שבלב כבר מושרשת ההבנה שזה עניין של ימים.

אבל לבר-און היה חשוב שנשים לב לעוד כמה פרטים, שלא תעבור לנו מתחת לרדאר העובדה שפתחנו את העונה הזו עם מסי ורונאלדו וכותרות גדולות סביבם, והנה אנו מסיימים בלעדיהם ועם סיפור חדש ואחר. לבר-און היה חשוב שהפרטים לא יתפספסו, אז הוא הקליט כתבה והבליט בה זוויות. כך נראה אומץ: הוא הצליח לקריין ובמקביל להזיז את הפחד הצדה, אם בכלל הרגיש בו, אם בכלל דמות עמוקה וידענית כמו בר-און חשה פחד מהמוות. הוא אולי חשש רק מלא לחיות.
 

אז הוא החליט לחיות עד הסוף. בעיצומה של תקופה מודעת של פרידה, בר-און עדיין מצא תשוקה לכתוב טקסט על ליברפול וריאל. ולקריין זאת. ולצפות מאתנו שנתעסק בפרטים, ולא בו. כי בעיניו זה היה העיקר - מנת הידע, המחשבה, הסיפור התקשורתי. לא הטרגדיה האישית, אלא רק חגיגת הגמר הקולקטיבית.    

עוד ב-

אברי גלעד נפרד ממודי בר-און והכריז על צעד לזכרו

לכתבה המלאה

זוהי הבנה שורשית של איך תקשורת צריכה להיות: מדווחת, מאירה, נותנת מידע, לא מייצרת כוכבנות. זה כמעט קידוש של התקשורת. גם ברגעיו האחרונים, בר-און האמין: לא המלך הוא המלך, אלא תמיד האירוע הוא המלך.