גדעון לוי פירסם הבוקר (ראשון) טור ב"הארץ" שבו הוא תוקף את גוש השמאל בישראל. הסיבה לכך היא הטור הקודם שלו שבו הוא פירגן לראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה בהווה, בנימין נתניהו, אותו הטור עורר הרבה ביקורת נגד לוי. 

לוי פתח את הטור וכתב כי: "אין כחמת הזעם הבל תאומן שעורר המאמר על המפגש עם בנימין נתניהו, כדי להוכיח את מה שנטען מזמן: השמאל הישראלי חולה. חולה מאוד. השנאה לנתניהו העבירה אותו על דעתו. ההשוואות למפגש עם אדולף היטלר בקן הנשרים עלו מיד. אחרים הסתפקו בסטלין, או למצער במנכ"ל אקסון. על העלבונות האישיים, כולל מידידים, אפשר למחול. אבל אי אפשר בלא לשאול: מניין מגיע הזעם הזה, מהם מקורותיו ובעיקר, על מה הוא מכסה? משהו מסתתר כאן, שבלעדיו אי אפשר להבין את עוצמת הרגשות הזאת. שום מאמר אוהד על פוליטיקאי ישראלי אחר, חי או מת, לא היה מעורר מחול שנאה שכזה. ספק אם בעבר היה כזה, זולת אולי מפגש עם אריאל שרון למחרת הטבח בסברה ושתילה, וגם לשרון נסלח הכל.

אנשים ששותקים על האפרטהייד זה שנים, מפהקים נוכח פשעי הכיבוש ומליטים מבטיהם מהם; מצביעים יש עתיד, עבודה ומרצ, אומרים שהם נגד הכיבוש, סוגדים לצה"ל, מתנשאים על הפלסטינים וחושבים שהם נאורים — ובכל זאת מצפונם מייסרם על אזלת ידם והריק הרעיוני שבו הם נתונים. עמוק בלבם הם יודעים שהם תומכי העליונות היהודית בדיוק כמו הימין שנוא נפשם, וקשה להם לבדל את עצמם ממנו. הם יודעים שממשלות השמאל־מרכז מעולם לא עשו את מה שהיו חייבות לעשות כדי לאפשר לפלסטינים לממש את זכויותיהם. הם יודעים שבסופו של יום הם תומכי הכיבוש ומנציחיו הגדולים ביותר, בשתיקתם, בשאננותם, בחוסר העניין ובאי־המעש שלהם".

לוי עקץ וטען שראש הממשלה לשעבר העניק אידיאולוגיה למחנה: "נתניהו נפל להם כפרי בשל, מתנה משמים. 12 שנים של עונג מתמשך. מתנה שלא מפסיקה לתת. פתאום יש להם אידיאולוגיה ותוכן בחייהם, פתאום הם מצליחים לבדל את עצמם מהימין, פתאום הם לוחמים פוליטיים עשויים ללא חת, צ'ה גווארה אחד אחד. 'רק לא ביבי' הפכה לא רק לקריאת מלחמה ולסיסמה מאחדת, היא הפכה למגדירה את הזהות הפוליטית שאבדה.

בצעצוע החדש הזה של השמאל אסור לגעת. אי אפשר אפילו להתקרב. אם הצעצוע הזה יילקח ממנו, שוב ישקע באובדן דרך, בריק ובשעמום, ימלמל סיסמאות שדופות וישיר שירים על שלום ועל מחר, בלי שמישהו יוכל להבין במה הוא שונה מהימין הנבער והאכזר. לכן אוי למי שינסה להטיל ספקות במידת השנאה הראויה לנתניהו, השנאה שהיא עכשיו סיבת הקיום היחידה של השמאל. גם כשנתניהו כבר לא ראש ממשלה, אין לשמאל צעצוע אחר זולתו. ממשלת השינוי היא ההוכחה הניצחת לכך: מה השתנה באמת? כמעט כלום. ודאי לא בנושא הגורלי ביותר, שהממשלה בורחת מפניו כמפני אש".
 

לבסוף סיכם: "נתניהו היה מה שהיה. בנושא הכי חשוב וגורלי הוא לא היה גרוע מקודמיו ולא מיורשיו. הוא גם לא היה טוב מהם. זה מטריף את השמאל. כל מי שמנסה להטיל ספק במפלצתיותו של נתניהו הוא שובר שורות ודינו נגזר. להגיד שנתניהו הוא דמות יותר מורכבת ממה שנדמה, זאת בגידה. להגיד שיש בו גם צדדים חיוביים, זה טרלול. 'זקנתך מביישת את נעוריך', כתבו רבים, שלא מכירים את נעורי אבל יודעים שדי במלה טובה אחת על נתניהו כדי לטעון כך. אילו הדברים היו נכתבים על נפתלי בנט, יאיר לפיד או גדעון סער, הם לא היו מעוררים כל סערה. בני גנץ, אגב, שפך הרבה יותר דם מנתניהו והוא גם גאה בכך. אבל עליו מותר לכתוב טובות בלא הגבלה. רק על אחד אסור, והאיסור מוחלט.

עוד ב-

גדעון לוי חושף: זה מה שקרה במסיבה לשרה נתניהו

לכתבה המלאה

מחנה רודני, לא סובלני ותוקפני לא פחות ממחנה הימין, שבמעשיו תומך בהמשך הכיבוש לא פחות מהימין, נחרד ממי שמעז לגעת בציפור נפשו, השנאה לנתניהו. הרי אם נתניהו אינו השטן, מה ייוותר לו?"