הכעס בקרב הימין בישראל על עסקת החטופים הולך וגובר ככל שמתבררים פרטיה, לרבות שחרור מרצחים שפלים עם דם על הידיים, נסיגה מציר פילדלפי והפסקת המלחמה.

אשת התקשורת דנה ורון הביעה בשידור חי ביקורת נוקבת מאד על העסקה. לאחר מכן היא הקליטה גרסה נוספת לרבבות עוקביה. בסרטון הזועם, אולם המנומק להפליא, אמרה דברים שמהדהדים את מחשבותיהם של רבים בימים אלו, כאשר הרגש הטבעי והשמחה בחזרת חטופים, לעומת הדעה שמדובר בטעות שרק תביא לעוד ועוד חטיפות ורציחות.  

"איך אפשר להיות נגד עסקת חטופים וגם בעד החזרת כל החטופים?" פותחת ורון את הסרטון. "אל תשאלו אותי, תשאלו את אבא של איתן מור, את פורום תקווה, כי זה מה שהם חושבים. את המשפחות שעכשיו כואבת להם הבטן עד קבס, כי בזכות העסקה הזו הם באמת לא יודעים אם אי פעם יזכו לראות את הילדים שלהם חזרה בבית".
 

"ותראו כמה נורא וטראגי מצבנו, שלאורך כל השנה הזו הם צועקים ללחץ צבאי אמיתי ולא לעסקה, בעוד אחרים צועקים לעסקה ולא ללחץ צבאי, ולא קיבלנו לא את זה ולא את זה. קיבלנו משהו ביניים לא מנצח ולא מפסיד. משהו שהוא תעתוע ואחיזת עיניים עם רגעי שביעות רצון ורגעי דכאון".

קיבלנו רגעים גדולים מול רגעי שפל, ולאורך כל הדרך הזו סיוע הומניטרי שמאכיל את האויב, משמין ומעבה אותו, ולא באמת חודל אותו מלהתקיים. ואיכשהו החזקנו עד הלום".
המגישה מערוץ 14 מבקרת בצורה די לא אופיינית את טראמפ ואומרת: "ועכשיו בדקה ה-99 רגע לפני שלטון טראמפ, שעוד לא ברור אם הוא נגדנו או בעדנו, אנחנו נכנעים. כי זו כניעה. תרצו לקרוא לזה ככה או לא זו הפסקת מלחמה.

זה לא מיטוט חמאס זה לא החזרת כל החטופים והחטופות. זה שוב לא זה ולא זה. והגרוע מכל הוא המחיר ששילמנו. נרצחי טבח השבעה באוקטובר, חללינו הגיבורים מהמלחמה הנוכחית, וביטחון כל אזרחי מדינת ישראל שעומד על הכף. זה התשלום בעבור הנחמה החלקית.

ואל תגידו לי כל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. ואל תגידו לי אם הבן שלך היה חטוף בעזה. כי גם האחים יגל הם נפשות מישראל. וגם משפחת פוגל הם נפשות מישראל. וגם שלהבת פס ה' יקום דמה היא נפש בישראל. ונפשות יירצחו כאן בשביל נפשות אחרות. ואין כאן דם יותר סמוק מדם אחר.

ואם היה לי בן חטוף בעזה כנראה שלא הייתי כשירה לנהל את המדינה אלא רק לצעוק את שכואב לי.

 אבל מי שאמור לנהל את המדינה, אמור לשמוע את צעקת המעונים ואת צעקת כולנו, ועדיין, לדאוג לכולנו. הוא יודע את מה שאמא של חטוף לא יודעת. והוא אחראי על ביטחוני. ואני באמת לא יודעת מה קורה מאחורי הקלעים. לא את השיקולים ולא את הלחצים, ודעתי גם לא מעניינת, וגם לא דעתכם.

כי מי באמת יכול להכריע? יש מי שיגיד זו סלקציה. זה לא מוסרי להחזיר חלק. לבחור מי חוזר? ויש מי שיגיד חובה להחזיר את מי שאפשר ולכן איזה מזל זה, שכל מה שיש לי בכל אופן כאן, הוא את דעת התורה הלא פופולרית, שפדיון שבויים לא חל כשאתה עם מלחמה עם השובה שלך. שהתורה לא התכוונה שהמחיר שמוכנים לשלם כדי להחזיר את השבוי הוא להפסיד כעם שלם במלחמה. ועוד דבר כשכשפודים את השבוי זה רק כדי דמו.

לא כמות של מחבלים עם דם על הידיים. לא עסקה שתעודד עוד חטיפת השבוי הבא. ואח"כ יצעקו שסמוטריץ ובן גביר הם החסרי לב, בזמן שיתכן מאד שהם החכמים היחידים שרואים את הנולד. שהם היחידים עם הלב כאן. את פיגועי הירי בצירים הם רואים, ואת המוות שתביא העסקה הזו. בשבעה באוקטובר לא רק השפילו, ביזו, אנסו וערפו אותנו. בשבעה באוקטובר גם חטפו לנו אזרחים. זה היה מחיר ההפקרות. מחיר חוסר היכולת שלנו לעמוד חזקים ונחושים מול אויב אכזר. התיקון לא יכול לבוא באמצעות עוד הפקרות. עוד רפיסות ועוד חוסר יכולת שלנו כמדינה לעמוד מול אויב אכזר.

עוד ב-

נערכים לקבלת החטופים: "הם מתמודדים עם טראומה מורכבת. לא ללחוץ"

לכתבה המלאה

לא עוד חצי מלחמה. חצי פשיטות. סיוע הומניטרי שנוהר לעזה. התיקון יכול להיות רק באמצעות נחישות חסרת תקדים ותוקף מול העולם כולו. להגיד לא לביידן וטראמפ. להילחם עם מקלות ואבנים אם צריך, ולא עם די 9, העיקר לעמוד על עומדנו, וכל עוד את זה לא ניצחנו בתוכנו כעם, יבואו אלף חמאסניקים, ואלף ביידנים וטראמפים ויגידו לנו, העם הרצוח והטבוח, מה ואיך לעשות.