כמעט במקביל נפטר ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב, ועלתה סדרה החדשה של נטפליקס "צ׳רצ׳יל במלחמה". שני הפכים, שמעמידים בפנינו את הדילמה, האם אנחנו רוצים מנהיגים "מושלמים", ערכיים, נקיים, נחמדים, או שאנחנו רוצים מנהיגים חזקים ונחושים שמביאים תוצאות.

צ׳רצ׳יל בעייני הוא גדול המנהיגים בהיסטוריה. ומה מרתק? שגדולתו השתלבה ואולי ניזונה מזה שהיה "לא נחמד" - אידיאולוג וכיסאולוג, אידיאליסט ואופורטוניסט, ליברל וגס רוח, דמוקרט ובוטה, אידיאליסט ונהנתן. המנהיג הכי שנוי במחלוקת והכי אמיץ. המנהיג הכי אכזר ובוטה ואגרסיבי, אבל המנהיג היחיד בעולם שעמד מול היטלר. חובב טיפה מרה, אגוצנטרי, אבל היחיד באירופה שלא נכנע  בפני הנאצים.

המנהיג היחיד באירופה הכנועה, שלא נכנע. ששכנע את העם  הבריטי לעמוד בפני אלפי ההפצצות. המנהיג שלא ניצח בחירות, שרב עם כל עמיתיו הפוליטיקאים, שעבר פעמיים בין מפלגות יריבות, אך ברגע האמת הוכתר כראש ממשלה ללא בחירות. 

אנחנו חולמים על מנהיגים אידיאליסטים, נקיים, ישרים, ובסוף המנהיג שמציל את העולם הוא מנהיג קשוח ואגרסיבי, אכזר ונחוש, בוטה ואגוצנטרי, בז לנימוסים וחובב הטיפה המרה. מנהיג שהיה גם מנהיג וגם שחקן, שאהב במה. שכל חייו היה מופע. כמו פרסומאי של מלחמה צודקת, הוא גייס את הקול הרועם, המעילים הכבדים, הכובע שלו, הסיסמאות המוצלחות,  הסיגר הניצחי ותנועת הניצחון - הוי המפורסם בכל נאום ובכל סיור באתרי הפצצות.

כשכל המקהלה של מנהיגי אירופה וארה"ב, ויתרו לנאצים, כשכל מנהיגי בריטניה ניסו לרצות את היטלר, היה שם עקשן אחד, שנזרק מכל תפקיד ממשלתי. כשכל מנהיגי בריטניה סלדו ממנו, בסוף צ׳רצ׳יל מוכתר כראש ממשלה. רגע לפני קריסה של בריטניה. רגע לפני שגרמניה הנאצית מכניעה גם את בריטניה. 

צ׳רצ׳יל היה מתחילת דרכו הכי אגוצנטרי והכי שאפתן והכי מאוהב בעצמו. תחילת דרכו מעידה על אופיו. כבחור צעיר הוא אץ לשדה הקרב כדי לקצור תהילה. הוא חייל ומפקד שהוא גם עיתונאי שכותב את גבורתו. מפאר את מלחמתו, כליאתו ובריחתו מהכלא בו היה שבוי. וכך לא מחכה לאחרים אלא בונה את תהילתו על ידי העט שלו. כשנכנס לפרלמנט התעלם מהמוסכמות עד כדי כך שדילג פעמיים בין מפלגות לתדהמת עמיתיו והתקשורת.

בפרלמנט זלזל והתנשא על יריביו הפסיביים רודפי השלום בכל מחיר עם היטלר. אך ההיסטוריה הוכיחה שהוא הצודק. ההיסטוריה הוכיחה ששאפתנותו ורצונו להנהיג כמעט בכל מחיר, הצילה את העולם. כן, הוא לא היה נימוסי ולא "נחמד" ולא צנוע ולא הכי מוסרי - אבל היה מנהיג. ה-מנהיג. שנכון באכזריות שבריטניה והעולם היו זקוקים לה. הוא לא ביקש התגייסות, הוא דרש. לא ביקש הסכמות, הוא דרש. הוא לא הבטיח שלום, הוא הבטיח מלחמה. הוא לא הבטיח חיים טובים, הוא הבטיח הקרבה וסבל שרק הם יביאו לחיסול לתוקפנות הנאצית. הבטיח "עמל, דם, יזע ודמעות" כדי להשיג שלום לבריטניה ולעולם.

אחרי המלחמה כבר חיפשו בבריטניה (ובעולם) מנהיגים "נחמדים", ישרים, מוסריים, מתחשבים, נימוסיים, פוטוגניים. עד כדי כך שמנצח המלחמה, צ׳רצ׳יל עצמו, הודח בבחירות שלושה חודשים לאחר הניצחון. לאחר ששחרר את  העולם מהיטלר. 

מאז, כשמונים שנה, העולם המערבי מחפש/בוחר מנהיגים הפוכים מצ׳רצ׳יל. נחמדים (בתדמיתם), צנועים (בתדמיתם) ישרים (בתדמיתם), יפים, מנומסים, עדינים, זהירים, אופטימיים, ליברלים, "פיסניקים". מאמינים שוב בשלום עולמי. מאמינים שיצר לב האדם טוב מנעוריו. בטוחים שאם  רק נבין את התוקפנים, נוותר להם, נרגיע אותם. מרוסיה ועד איראן.

הדוגמאות המובהקות היו קודמו של צ׳רצ׳יל, צ׳מברליין ומנהיגי צרפת ואירופה שריצו את היטלר. וממשיכיהם שויתרו וריצו את רוסיה הקומוניסטית שכבשה את חצי אירופה, המזרח הרחוק ומרכז ודרום אמריקה. אולי ה-מייצג של האנטי תיזה לצ׳רצ׳יל, היה הנשיא ג׳ימי קרטר, שנפטר בדיוק בעת כתיבת המאמר, הנשיא האמריקאי הכי נחמד והכי ישר ונקי ואידיאליסט, שתחתיו המערב איבד את איראן למשטר חומייני. קרטר אף ויתר על מיצר פנמה האסטרטגי.

ממשיכו ברק אובמה זכה לפרס נובל לשלום למרות שאצלו דווקא התחוללה מהפכה שהעלתה את האחים המוסלמים במצרים. מאז ותחת המנהיגות האמריקאית והאירופאית "היפה", "הנחמדה", המבינה והמתפשרת, הפכה איראן למעצמה ששולטת בתימן, עיראק, סוריה, לבנון ועזה. הג׳יהאד חדר והשתלט על אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות. ותחת הרפיסות של מנהיגי אירופה וארה״ב, רוסיה פלשה לאוקראינה בלב אירופה. 

ישראל נאלצה להגרר לוואקום המנהיגותי העולמי בלית ברירה, מאז ה-7 באוקטובר 23, בגלל שיגעון הגדלות של איראן ושלוחותיה שהתבשמו מחולשת ישראל והמערב וחשפו את מטרתם מוקדם מידי. האכזריות והרצחנות הג׳יהאדיסטית אילצו את ישראל לפעול. לצאת מאיזור הנוחות. לוותר על העכשיו למען המחר.

המנהיגות הישראלית נאלצה לבחור בין כניעה לבין צ׳רצ׳יליניות. ישראל התגייסה כמו הבריטים אז, דקה לפני אבדן. ישראל הפגינה כוח סבל ונחישות כואבת כשפינתה ישובים. כמו אנגליה של צ׳רצ׳יל, ישראל ספגה עשרות אלפי טילים על העורף, ועמדה בזה תוך גילוי יכולת ספיגה עילאי של קשישים וילדים. כמו אז בבליץ הגרמני ישב עם ישראל במקלטים יותר משנה. ישראל הפכה צ׳רצ׳יליאנית כשעמדה מול הפייסנות של ממשל ביידן-האריס, כשלא נכנעה לצ׳מברליניות האירופאית שהעדיפה לרצות את החמאס ואיראן במחיר ישראלי. עמדה מול הפייסנים של אירופה וארה״ב שאיימו ולחצו וניסו לבלום את ישראל ברפיח, פילדלפי, ביירות וטהראן. 

עכשיו ישראל מייחלת למנהיגות טראמפ כדי שהוא יהיה הצ׳רצ׳יל החדש. כדי שהמשימה העולמית של חיסול המפלצת הג׳יהדיסטית תטופל על ידי המעצמה הגדולה בעולם. כן, עם ישראל. אבל הפעם לא לבד. 

כן, ישראל נאלצה להיות צ׳רצ׳יליאנית, בטח מול הפייסנות האירופאית והאמריקאית, אבל עכשיו יש תקווה שאת עקירת הג׳יהאד מטהרן ותימן, לונדון ואוניבסיטאות ניו יורק ובוסטון, צריך שוב מנהיג קשוח ולא פשרן. מחוספס ולא מיופייף. אגרסיבי ולא "נחמד". מכתיב ולא מתרפס. צ׳רצ׳ילי ולא צ׳מברלייני. צריך טראמפ צ׳רצ׳יליאני.

הכותב:  ד"ר גיל סמסונוב, מחבר "הבגינים" ו-"הנסיכים"