פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני הידוע, טען שמי שנלחם במפלצות מוטב שיזהר פן יהפוך בעצמו למפלצת. דברים אלו יפים שבעתיים ביחס למצב במדינתנו שבמסגרתו שני חלקי העם נאבק (ולא נלחם) על דעתו אל מול בני עמו (ולא מול מפלצות).

ארצנו למרבה הצער שסועה בין שני מחנות פוליטיים. הגם שמרבית הציבור מבין כי רפורמה משפטית מאוזנת היא הכרחית אין עדיין הסכמה על אופי הרפורמה הנדרשת. יתר על כן, דומה כי המנהיגות הפוליטית משני צידי המתרס הפוליטי אינה משכילה להגיע לרפורמה מוסכמת.

אין גם הסכמה מי אשם. איש איש ודעתו. לטעמי, הקואליציה עשתה כברת דרך לפשרה (הגם שהיא יכולה ונדרשת לעשות עוד) אך האופוזיציה מסרבת להתפשר ומנסה לגרור רגליים. אולם, אין לי ספק שמרבית חברי הכנסת מבינים כי רפורמה חייבת להתבצע. הן מאחר וחלוקת הסמכויות שבין הרשות השופטת לבין הרשות השופטת אינה מעוגנת בחוק והלקונה פותחת פתח לקרב סמכויות מסוכן בין שתי הרשויות. הן מכיוון שלמעלה ממחצית העם חשה כי היא אינה מיוצגת בקרב מערכת המשפט בכלל ובקרב שופטי העליון בפרט (לרבות טענות קשות להדרה ולגזענות בקרב שופטי העליון) וכך אי אפשר להמשיך. הן מכיוון שמסגרות חקיקה שלמות ובהן חוקי התחרות וזכויות הצרכנים והחקיקה האוסרת על הדרה מגדרית או אתנית כמעט שאינן נאכפות על ידי בתי המשפט. הן מכיוון שמערכת המשפט אינה מתפקדת ויכולתו של אזרח או עסק קטן לקבל צדק בבית משפט בעלות סבירה ובלוח זמנים הגיוני היא קלושה בלבד. הן מכיוון שהרשות השופטת מעדיפה באופן בולט את ההון במשק – הבנקים, המונופולים, היבואנים הבלעדיים והחברות הגדולות – על פני האזרח הקטן ולכן היא חלק ממנגנון ההון שלטון שייצר פה את המדינה הכי לא שוויונית והכי ענייה במערב. והכי חמור, מכיוון שמערכת המשפט התדרדרה לרמות אי אמון כה נמוכות שמייצרות סיכון מוחשי לדמוקרטיה הישראלית ודומה כי היא כלל לא מכירה באחריותה לאי האמון.

רפורמה מאוזנת היא הכרחית והמקום שבו נקבעות רפורמות במדינה דמוקרטית הוא בבית הנבחרים. אולם, חוסר היכולת להגיע להסכמה רחבה בכנסת מאיים להעביר את זירת ההכרעה לרחוב. אם למדנו משהו מתשעה באב הוא שלא שנאת חינם היא שהביאה לאסון ההיסטורי, אלא חוסר היכולת של ההנהגה בעם להגיע להבנה מבלי להידרש לכוחו של הרחוב.

מה שהתרחש בישראל בחודשים האחרונים הוא גלישה מסוכנת, הולכת ומתרחבת, של הרחוב למחוזות שאינם דמוקרטיים. בתחילה הפגינה המחאה את עוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אני לא מזדהה עם המחאה וסבור כי היא מתעלמת מהבעיות הקשות המאפיינות את מערכת המשפט. ובכל זאת, הייתי מלא גאווה על כי ישראל היא מדינה שבה מאות אלפי אזרחים יכולים לצאת להפגין, להביע את דעתם וללחוץ את נבחרי העם בכנסת כך שייצגו אותם בעניינים ובעמדות בהם הם תומכים.

אולם, כבר בתחילתה של המחאה היו בה צללים בלתי מקובלים. במסגרת זו, אישים שונים – מרביתם מזוהים עם הבנקים, החברות הגדולות ובעלי ההון שלהם נוח המצב הקיים – החלו להוציא את דיבתה של הארץ רעה במסע של דיסאינפורמציה ושקרים. והכול בניסיון שקוף להפחיד את הציבור ולגרור ללחצים של גורמים זרים. בהמשך, נטען כי אין לגיטימציה לקואליציה שנבחרה על ידי מרבית העם. בתוך כך, לא הפריע למחאה העובדה כי הציבור הערבי, המהווה כשליש מהאופוזיציה, כלל אינו מפגין ומצביע ברגליים נגד המחאה. לאחר מכן, החלו אלפי אנשים קיצוניים לחסום כבישים תוך עבריינות המונית. במילים אחרות, החלו לקחת את החוק לידיהם. סמוך לאחר מכן, החל מסע לעידוד סרבנות בצבא וניסיון מכוון לפגוע בכשירות המבצעית של הצבא. זאת ועוד, רופאים רבים פרצו בשביתה בלתי חוקית ונעצרו רק בצו בית משפט.

בשבוע האחרון, חלה התדרדרות מזעזעת נוספת. כעת, העזו קיצונים פנאטים במחאה לטעון כי גם למנהיגי האופוזיציה בכנסת אין מנדט להתפשר על רפורמה מאוזנת. לא רק הקואליציה הפכה בעיני המטורפים הללו לבלתי לגיטימית, אלא שגם לאופוזיציה אין לגיטימציה בעיניהם. איך הפנאטים הללו, שהחלו במאבק למען הדמוקרטיה הישראלית כפי שהם תופסים אותה, התדרדרו עד לאיומים על כל נבחרי העם בכנסת בטענה שאין לכולם לגיטימציה לחוקק אפילו לא בהסכמה רחבה? לניטשה הפתרונות. מי שנלחם במפלצות מוטב שישמר פן יהפוך למפלצת בעצמו. אך המפלצת הזו קיימת ברחוב ואי אפשר עוד להתעלם ממנה. אם נתניהו, לוין, גנץ ולפיד לא יזדרזו להוביל במשותף ומהר רפורמה רחבה אך מאוזנת (ולא דחיות חסרות שחר בתקווה להרוויח זמן או נקודות ברחוב) אנו נמצא שהמפלצות הגיעו לשלטון ולא דרך הקלפי.   

עוד ב-

אלו ארבעת הח"כים שגורל המדינה נמצא בידיהם

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית