את האירוע חסר התקדים של ראשי ועדים לצד טייקונים, יושבים יחד בבית ההסתדרות בהכרזה על השביתה במרס האחרון, יו"ר הארגון ארנון בר-דוד כינס כמעט בטעות. ערב קודם, כשנסע לישיבה עם בכירי המגזר העסקי בת"א, הוא עדיין התלבט אם להטיל את משקלו כדי להגן על עצמאות מערכת המשפט, עם נטייה קלה לסרב לפניות שקיבל מצד המתנגדים למהפכה. את הנימוקים הציג לבני שיחו: רבים מנציגי העובדים מזוהים עם תנועת הליכוד, וגם לבר-דוד עצמו יש קשר מצוין עם שרי המפלגה; הסכם השכר במשק, שהושג עם השר סמוטריץ' רק כמה שבועות קודם לכן, היה עוד בשלבי ניסוח מוקדמים שבהם יש סכנה לביטולו; ובמישור העקרוני: מלבד ההכרה בחשיבות של בית הדין לעבודה, בהסתדרות לא מתחברים אינטואיטיבית לחשש מפוליטיזציה במינוי שופטים או מביטול עילת הסבירות. בעיני בר-דוד, בעצמו ליברל שנחרד מגל החוקים העכור, זו נתפסה לפחות בתחילה כמלחמה של מישהו אחר.

אלא שאז הגיעו פיטוריו השערורייתיים של שר הביטחון גלנט, המוני ישראלים יצאו לרחובות ותחושה של אובדן בלמים שלטוני השתררה באוויר. בר-דוד זיהה קונצנזוס רחב סביב החשש מכאוס וכינס למחרת קואליציה של קצוות – עם שמות כמו ליאורה עופר והראל ויזל מחד, וראשי הוועדים הגדולים מאידך. לחלקם זה היה הביקור הראשון אי-פעם בבניין ההסתדרות שבה ראו כיריבה ("אני לא נושך", עקץ שם את אורחיו) – ואת הדבק שחסר בדרך כלל בין בני מעמדות כל כך רחוקים, השלימה האימה המשותפת מפני החקיקה שהונחה על השולחן לקריאה שנייה ושלישית. בשל הדחיות החוזרות ונשנות בנאום נתניהו לאומה, השביתה נמשכה אמנם יום שלם – יותר מכפי שצפה בר-דוד – אך בסיומו הוכתרה בהצלחה: מרבית העובדים שיתפו פעולה, הרפורמה נעצרה לחודשים והשיחות בבית הנשיא התקיימו ברצף עד לפיצוצן ביוני. בסוף הערב נשאל בר-דוד באולפן "חדשות 13" אם יחזור על צעד דומה גם בסיבוב הבא, והשיב בחיוב ללא כל היסוס.

המעורבות הלא לגמרי מתוכננת של יו"ר ההסתדרות בדרמה, כמו גם הניצחון הסוחף שנחל, יצרו ציפיות גבוהות להמשך כאילו נולד כאן גיבור חדש. משעה שהחוק לביטול הסבירות קודם באופן חד צדדי בכנסת, החלו כולם לשאול מתי בר-דוד ישבית את המשק – בעוד שלסוס עצמו לא היו כוונות כאלה מראש. מפץ גלקטי "תואם גלנט" הרי לא התרחש בינתיים, ואילו שיטת הסלמי שבה מקודמת כעת המהפכה, מבודדת בתחכום רק יוזמה אחת מתוך השינוי הכולל שמתכנן יריב לוין במערכת המשפט. מכאן נגזר הצורך לקבוע איפה עובר "הקו האדום" במורד המדרון הדמוקרטי, כמו גם החשש שלא כל הוועדים יזרמו הפעם עם שביתה כזו – בדגש על נמל אשדוד ונתב"ג – באופן שיחשוף סדקים פוליטיים בתוך ההסתדרות עצמה. העובדה שהסכם השכר נגרר חודשים מול האוצר לפני שנחתם השבוע סופית, בטח לא הקלה על ההתלבטות אם להתעמת דווקא עכשיו עם המשרד של סמוטריץ'. תוסיפו לכל זה את הקשב המוגבל של בר-דוד לסוגיות שלא קשורות ספציפית לעולם העבודה, ותקבלו את המתכון לישיבה האינסופית על הגדר שאכזבה רבים מפעילי המחאה.

כל אלה יכלו להיות שיקולים סבירים בעולם מתוקן, שבו על הפרק עומדת "רפורמה" במשמעותה המקורית – נניח, הפרדת קופות הגמל מהבנקים או הכבדת המיסים על מעמד הביניים. אלא שהזמנים האלה אינם רגילים, ובר-דוד – כמי שהכריז על התנגדות ערכית למהפכה – צריך היה לנהוג באומץ ולהשתמש במנגנון החוץ-פרלמנטרי החזק במשק, כדי לייצר משקל נגד שיהדוף את החקיקה. הוא הרי רואה את בריחת המשקיעים, את משיכת הכסף, התחזקות הדולר וההאטה הכלכלית, שישפיעו לבסוף על התעסוקה. נכון שבית משפט אינו קובע ישירות את גובה התלוש לכל עובד, אבל זכויות בסיסיות שעליהן ההסתדרות פועלת להגן – למשל ההתאגדות והשביתה – תלויות גם תלויות בחוסנה ובעצמאותה של המערכת. לא במקרה אותו שמחה רוטמן, שפועל כאחוז תזזית לקידום המהפכה, הגיש במקביל הצעת חוק שתאפשר לכנסת למנוע שביתות במשק. אדם מנוסה כמו בר-דוד חייב להבין בחושיו החדים, שהניסיון של הפוליטיקאים לרכז בידיהם כוח בלי גבולות – על חשבון גופי האכיפה, התקשורת והאקדמיה – לא ייעצר בעתיד דווקא על מפתן דלתה של ההסתדרות. 

אלא שבמקום לראות את הנולד, יו"ר ארגון העובדים הגדול במדינה אירח השבוע במאור פנים את בכירי האוצר לטקס החתימה על הסכם שכר חדש במגזר הציבורי – כשבפיו הטקסט המצטדק: "יש פה מהומות אלוהים עם מהפכות משפטיות כאלה ואחרות... אני כיו"ר ההסתדרות צריך להוביל את מאות אלפי העובדים להישגים, וזו המשימה המרכזית שלי, בשביל זה נבחרתי... אני משאיר אחריי מורשת אדירה". אחר כך נסע ללשכה של סמוטריץ' וכשהשר לצדו, מלמל משהו על כך שהשניים הוכיחו כי "גם אנשים שמגיעים משני צידי המתרס, יכולים לשבת ולהגיע להבנות גם מעבר להסכם שלנו". בפועל הודגמו כאן דווקא רתיעה של ההסתדרות מפני כוחו של השלטון, צמצום פעילותה לכדי מאבקים הנוגעים ישירות לכיסי חבריה, והתנערות של איגודים מקצועיים מהמחויבות לשמש גוף מייצב באקלים החברתי שבתוכו הם פועלים. לא ממש שעתה היפה של העבודה המאורגנת.

אם כך מהי, אפוא, אותה "מורשת מפוארת" שמהלל בר-דוד: מענק בסך 6,000 ₪ כפיצוי חד פעמי על שנים של שחיקה? תוספת שכר רוחבית של 11% עד תחילת 2028? קיצור שבוע העבודה בשעתיים? אין לזלזל כמובן בהישגים הללו, יחד ולחוד, שישפרו את איכות חייהם של מאות אלפי ישראלים, אך בהקשר הנוכחי כולם נראים תלושים ממה שבאמת עלול לפגוע בכלכלה הישראלית. אם המהפכה המשפטית תושלם בזמן שיו"ר ההסתדרות יושב על הגדר ומודה לשותפיו בממשלה, דווקא הפסיביות היא שתהפוך לפרק הבולט במורשתו.

למחדל של בר דוד יש תרומה שלילית גם למחאת ראשי המשק, שמנסים להתנגד בלעדיו לביטול עילת הסבירות. כך למשל, מנהלי הבנקים שהתריעו מפני סיכוני החקיקה, מנועים מלהשבית בעצמם את הסניפים ללא אישור המפקח עליהם – ורק ועדים רשאים לעשות זאת. גם קבוצות הביטוח, רשתות השיווק וחברות אחרות שנתונות לרגולציה ממשלתית, חוששות לבצע צעדים שלא מגיעים מצד עובדיהן תחת המטרייה הרחבה של ההסתדרות. התוצאה: גם בתום דיון לילי שקיימו השבוע קרוב ל-100 אנשי עסקים, הופצה הודעה בניסוח עמום וההחלטה היחידה שהתקבלה היא על הצבתו של "אוהל מחאה" – לא בדיוק האיום שממנו אמורים לחשוש נתניהו, לוין ורוטמן. אם בתום החקיקה הנוכחית המסקנה של השלושה הללו תהיה שמנגנוני ההתנגדות בכלכלה הממוסדת הותשו והתפצלו (להבדיל מהמוני המפגינים ברחובות) – אפשר רק לדמיין את הזחיחות שבה הם יקדמו את היוזמות הבאות להחלשת מערכת המשפט, במושב החורף של הכנסת.

עוד ב-

בשורה אדירה: עיר חדשה תחובר לצירי הרכבת הקלה והמטרו

לכתבה המלאה

בסיפור הזה יש שאלות שצריך להפנות לבר-דוד אישית: מדוע טען שישבית ובפועל עושה את ההפך? מדוע אינו מאפשר שיבושים לוועדים שכן מעוניינים בכך? מהו אותו "קו אדום" אמורפי שעליו יסרב להתפשר? לצידן, מתעוררות שאלות על תפקיד העבודה המאורגנת בעידן שבו אנו חיים: האם כשממשלה חותרת לרכז בידיה סמכויות על חשבון גופי ביקורת חיצוניים, יש להסתדרות שליחות היסטורית גם מעבר למטלת הליבה של החתימה על הסכמים קיבוציים? האם העובדים המאוגדים, שמגיעים ממעמד הביניים, צריכים לעסוק ברווחתם הפרטית בלבד – או לקדם את מה שנראה לנציגיהם גם כטובת הכלל? אם ארנון בר-דוד מקדיש מחשבה לסוגיות הללו, הן כנראה לא מטרידות אותו מספיק כדי לקפוץ מהיציע למגרש. ואולי נוסיף בהסתייגות: בינתיים.