"תמיד כאשר יש מעמד הנמצא בעלייה, חלק גדול מעקרונות המוסר נובעים מהאינטרסים המעמדיים ומתחושת העליונות של אותו מעמד": ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות" (1859). הוויכוח הלוהט שהחל בישראל בשבועות האחרונים אודות הרפורמה המשפטית והקרב בין הרשויות השונות מערב לצערי חששות אמיתיים עם דעות פוליטיות, סוגיות מקצועיות עם הפחדות והפרזות וכן גם התעלמות של כל צד מהחששות המנקרים בליבו של הצד השני. 

אקדים ואומר, הדמוקרטיה היא חשובה. הפרדת הרשויות היא חשובה. האיזון בין הרשויות חשוב. ולא פחות חשוב מכך הוא הצורך הלאומי בגיבוש הסכמות רחבות, הן על מנת למנוע התפוררות של החברה הישראלית והן על מנת למנוע מצב שבו כל ממשלה חדשה תשנה את השיטה עם היבחרה. או כלשונם של גדולים ממני: אמת ויציב, יציב עדיף.

גם ההיסטוריון הרומי הדגול טיטוס ליוויוס הזהיר מפני תרופות שלא יכול החולה לשאת בהן ותהינה גרועות לא פחות מהמחלה. אני מנצל אפוא במה זו וקורא לגיבוש הסכמה רחבה, להאזנה מכבדת של חששות כל שכבות הציבור ולפתרונות שמניחים את דעת רוב גדול של העם ולא רוב מקרי שהושג בבחירות עיתיות.

עם זאת, גיבוש הסכמה רחבה לא יכול להקנות זכות וטו לשימור שיטה שמנציחה חוליים רבים. בואו ניקח דוגמא בולטת למחלה המטרידה אותי זה שנים רבות אך לצערי דומה שלא מטרידה במיוחד את בכירי המערכת המשפטית והיא העושק היומיומי של אזרחי ישראל על ידי מונופולים, יבואנים בלעדיים, חברות גדולות ובנקים והכול בחסות בתי המשפט. במסגרת זו ברצוני להדגיש כמה נקודות חשובות.

ראשית, הרשות המחוקקת מצידה עשתה את מלאכתה כיאות. חוקי התחרות בישראל הם מתקדמים עד מאוד כיאה בקרב המתקדמות במדינות המערב. אולם, פעם אחר פעם נתקלים חוקי התחרות במציאות של בתי המשפט והם מפורשים באופן שמרוקן אותם מתוכן. בתי המשפט בישראל אינם בית לאזרח הקטן או לעסק הקטן. הם בית מבטחם של המונופולים, היבואנים הבלעדיים, החברות הגדולות והבנקים.

שנית, אין ספק, כי גם הרשות המבצעת לא טמנה ידה בצלחת ואני לא הסתרתי מעולם את ביקורתי העזה כנגד זרועות הרשות המבצעת בעניינים אלה. אולם, חסידי הפרדת הרשויות לא זעקו מעולם כאשר האזרח הקטן והעסק הקטן לא זכו להפרדת רשויות בבתי המשפט בכל הנוגע לחוסר התחרותיות המשווע שאוכל פה כל חלקה טובה. בתי המשפט מגבים לאורך שנים את חוסר המעש של הממשלה ומפקירים את כולנו להגבלים עסקיים, לחסמים תחרותיים ולגזל צרכני בלתי פוסק.

יתרה מזו, ההיסטוריה הכלכלית מלמדת כי הון שלטון פושה בקרב בתי המשפט בפרט היכן שהקפיטליזם החזירי מגיע לשיא. לפני למעלה ממאה שנים, עת החלו בתחילת המאה ועשרים, מחוקקים אמריקאים לחוקק חוקי תחרות בארה"ב נדהמו המחוקקים לגלות כי בתי המשפט בארה"ב מרוקנים את החוקים מתוכן ומפרשים אותם, שוב ושוב, לטובת המונופולים ונגד הצרכנים.

פעם אחר פעם נאלצו המחוקקים להתגבר על בתי המשפט ולחוקק חוקים מפורשים יותר, דווקניים יותר, מקיפים יותר. שנים רבות נמשך המאבק בין בתי המשפט לבין המחוקקים האמריקאים עד אשר הוכרע בימיו של פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך השפל הגדול. היינו, שפל גדול היה נדרש לפני שהשכילו בתי המשפט להבין כי הם פשוט מנותקים וחיים בבועה של הון שלטון.

אנו חווים לצערי בישראל בקרב דומה בין הרשות המחוקקת הקובעת לה חוקים נגד הגבלים עסקיים ונגד עושק של צרכנים לבין הרשות השופטת המרוקנת אותם מכל תוכן (לעיתים בעזרת הרשות המבצעת ולעיתים לבדה). איזו מן דמוקרטיה היא כאשר בתי משפט עושים יד אחת עם פקידי הממשל העוצמים עיניהם נוכח עוולות תחרותיות? איזו מן דמוקרטיה היא שלמעט זכות הבחירה בכנסת אין לנו זכות בחירה בסופרמרקט ואיננו מקבלים הגנה על גזלת חירותנו הכלכלית בבתי המשפט? צר לי רבותיי. ישראל איננה דמוקרטיה מלאה בכל הנוגע לחיינו הכלכליים. אם ברצונה של הרשות השופטת להחזיר את האמון בה בקרב כל שכבות העם אזי עליה לצאת מהבועה ולהכיר בתפקיד שהיא מלאה בהנצחת יוקר המחיה והעושק שנעשקים אזרחי ישראל מדי יום ביומו.

מנגד, הקרב בין הרשויות גם אינו יכול להסתכם בהכרעה פשוטה של רשות אחת על פני רעותה. האיזון בין הרשויות הוא נשמת אפה של דמוקרטיה. איזון בין רשויות הוא אף חיוני יותר במשטר קואליציוני שבמסגרתו הרשות המחוקקת נמצאת בשליטת הרשות המבצעת. ברם, המצב הנוכחי שבו רשות שופטת לא נבחרת יכולה לבטל חוק של הכנסת או לרוקן אותו מכל תוכן מבלי שיהיה ביכולתה של הכנסת להתגבר על הפסיקה בשום תנאי אינו סביר בעיני.

אני מציע כי בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק של הכנסת אך ורק בהרכב מלא וברוב שיהיה בשיעור אחוזי גדול יותר מהרוב שבו חוקק החוק בכנסת וחוזר חלילה. היינו, הכנסת תוכל לחוקק החוק מחדש, ברוב שלא יפחת מ-61 תומכים וכן ברוב אשר יהיה בשיעור אחוזי גדול יותר מהרוב שבו נפסל החוק בבית המשפט העליון ושוב תוקנה לבית המשפט האפשרות לפסול את החוק ובלבד שיתגבש בעליון רוב גדול יותר מהרוב שבו עבר החוק עד שהתהליך יסתיים  בהכרעה. כך נוודא כי חוקים לא נפסלים באמצעות רוב מקרי בבית המשפט העליון ומנגד נאפשר הן לרשות המחוקקת והן לרשות השופטת להתגבר זו על רעותה באמצעות רוב גדול יותר מהרוב שהשיגה הרשות המערערת.

עוד ב-

תעזבו את הכיס שלנו: המס החדש - צעד שגוי | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

*הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית