קשה להיזכר מתי לאחרונה שיחקה הכלכלה תפקיד שולי כל כך במערכת הבחירות אצלנו: הישראלים מרבים להתלונן בצדק על יוקר המחיה המאמיר, מגדירים את שחיקת השכר כאיום קיומי לפחות כמו תוכנית הגרעין האיראנית – ובכל זאת יצביעו היום בעיקר לפי השאלה הפרסונלית המוכרת, רק כן או רק לא נתניהו. המצב ישתנה באחת רגע אחרי סגירת הקלפיות כשלצד המרוץ לבניית קואליציה, בין אם בראשות לפיד או נתניהו, יחל כאן קמפיין יצרי לא פחות: מי ישלוט במשרד האוצר – קופה של מאות מיליארדי שקלים, מאות מינויים במגזר הציבורי והזדמנות אמיתית להתוות את הכיוון הכלכלי במשק?

עד לשנים האחרונות ראשי הממשלות הקפידו להשאיר את התיק במפלגתם – הרי בלי תיאום הדוק בינם לבין האיש עם המפתח לכספת, אי אפשר לנהל מדינה ואפילו להעביר תקציב, שבלעדיו הכנסת תתפזר. אלא שלפני עשור בדיוק שבר יו"ר הליכוד נתניהו את הכלל, ומאז כיהנו לרוב בתפקיד בעיקר ראשי מפלגות אחרים: יאיר לפיד מ"יש עתיד" (2013), משה כחלון מ"כולנו" (2015) ואביגדור ליברמן מ"ישראל ביתנו" (2021). גם כך, מגוון התסריטים לאיוש התפקיד הכלכלי הבכיר בישראל נראה מוגבל למדי – כששלושה טוענים חדשים לכתר יתחרו מול שניים שכבר החזיקו בו לתקופות קצרות. השאלה היא, כמובן, אם וכיצד כל זה ישפיע על הכיס שלנו.

אפשרות ראשונה – נתניהו מקים ממשלה והאוצר חוזר לליכוד: כ"ץ מול ברקת

הוא אמנם לא הבטיח זאת במפורש, אבל אם נתניהו מתכוון לקיים אפילו את מקצת התוכניות היקרות שהציג לבוחריו בקמפיין – מהפחתות מיסים ועד הקפאת חשבונות הארנונה – עליו להחזיר למפלגתו, כצעד כמעט הכרחי, את השליטה שעליה ויתר בתקציב המדינה ובחוק ההסדרים. בתרחיש כזה ייאבקו ראש בראש על תיק האוצר השר לשעבר ישראל כ"ץ, שהחזיק בו בעת משבר הקורונה, ומיליונר ההייטק ניר ברקת שנחשב ליריבו ומבקרו מבית. על הקדנציה האומללה של כ"ץ אין טעם להכביר עוד מילים – מדובר כנראה בפוליטיקאי הראשון שכיהן בתפקיד הרם מבלי לאשר תקציב, כשהחותם העיקרי שהותיר שם התמצה בעזיבה או השפלה של בכירי המשרד: מראש אגף התקציבים שאול מרידור ועד למנכ"לית קרן טרנר, שהוא עצמו מינה. מי שהשווה את עצמו ללא פחות מהורדוס מלך יהודה, הניח לנתניהו לחלק "שי לחג" בתקופת המגפה – 7 מיליארד ₪ שחלקם הגדול הגיעו למי שכלל לא נפגעו מסגרי הקורונה – במקביל להפחתת מס הרכישה ששלחה מחדש את המשקיעים להתנפל על שוק הנדל"ן. איש באוצר, כמעט, אינו מתגעגע. 

דווקא מינוי של ברקת נראה מעניין יותר מבחינת נתניהו: אמנם בלי ניסיון מיניסטריאלי, קשה לחלוק על החוש העסקי ועל הבנת תעשיית ההייטק מצד מי שנמנה בשנות ה-90 עם ראשוני המשקיעים בצ'ק פוינט, לפני שמישהו מאיתנו הכיר את המילה "סייבר". עבור ברקת זו עשויה להפוך לתחנה פוליטית הכרחית ברזומה, לצד הקדנציה הארוכה כראש עיריית ירושלים, לקראת קרבות הירושה בעידן שאחרי נתניהו. אגב, גם פרופ' אבי שמחון שכלל לא נבחר בפריימריז לוטש את עיניו לתפקיד, ובפודקאסט הזכור לרע עם נתניהו הודה שזהו "חלום חייו", אך ההערכה היא שסיכוייו להגשימו שואפים לאפס גם בתרחיש שבו תיק האוצר אכן יחזור לליכוד.

ומה לגבי התכנים, תשאלו? נתניהו מתחייב "להקפיא" את תעריפי החשמל, המים, הדלק והארנונה – מהלך שמשמעותו המעשית היא סבסוד של הצריכה מתקציב המדינה, אלוהים יודע באיזה היקף כספי ולמשך איזו תקופה; למשקיעי הנדל"ן הוא מציע אגרת חוב ממשלתית עם תשואה הצמודה למחירי הדירות, במקום שירכשו אותן בשוק – הטבה בסכומי עתק דווקא לבעלי האמצעים, שתקפיץ את החוב הלאומי; וגם חינוך חינם מגיל 0 עד 3 – מהלך חשוב וראוי שכמה ממשלות בעבר התחייבו לקדם ולא קיימו, למרות התועלת המוכחת של ההשקעה בפעוטות להישגיהם בעתיד.

אפשרות שנייה – נתניהו מקים ממשלה והאוצר עובר לשותפיו: דרעי מול סמוטריץ'

בתרחיש של ממשלה צרה וחד גונית, שבה כל חברה היא לשון המאזניים, לא מופרך להעריך שהאוצר יימסר שוב לאחת השותפות הקואליציוניות הנאמנות של נתניהו: הפעם אלה "הציונות הדתית" של בצלאל סמוטריץ', או ש"ס בראשות אריה דרעי (שיוכל להחזיק בתיק בעצמו רק אם לא יוטל עליו קלון בעקבות הרשעתו בעבירות מס). מדובר בשני פוליטיקאים מנוסים ויעילים, שיידעו היטב כיצד לתרגם את העוצמה השלטונית שתופקד בידיהם להישגים עבור המגזרים שאותם הם מייצגים. שניהם טרחו לשלב בקמפיין גם אג'נדה כלכלית מוצהרת – הראשון התמקד בשוק החופשי ובדה-רגולציה, השני בדאגה לחלשים ול"שקופים".

דווקא מתוך הערכה לכישוריהם הפוליטיים, עולה השאלה אם נכון להפקיד באופן חסר תקדים תיק חשוב ורגיש כמו האוצר בידיהן של מפלגות סקטוריאליות, הדואגות מטבען לפלחי אוכלוסייה ספציפיים. האם דרעי יפעל לקדם, למשל, את שילובם של גברים חרדים בשוק העבודה – מהרפורמות החשובות ביותר לעתיד המשק הישראלי – או את השוויון בנטל הגיוס? ניסיון העבר מלמד שסמוטריץ' עמד ב"מבחן הממלכתיות", כשלמשך תקופה קצרה כיהן כשר התחבורה ונחשב לביצועיסט יעיל וענייני; עדיין, משרד האוצר הוא נושאת מטוסים חזקה בהרבה, שבו גדלים הפיתוי וההזדמנויות להיטיב עם מגזר אחד על חשבון הציבור כולו. גם "הבית היהודי" של בנט, שמטעמה כיהן סמוטריץ' בקדנציה ההיא, שונה מאוד באופייה מרשימת "הציונות הדתית" שהוא הקים עם איתמר בן גביר.

אפשרות שלישית – ממשלת לפיד או בחירות נוספות, ליברמן נשאר באוצר

אם גם בתום יום הבחירות אף גוש לא יוכל להרכיב ממשלה, כפי שצופים רוב הסקרים, ובהנחה שאף סיעה או ח"כ לא יעברו צד, שר האוצר ליברמן יישאר בתפקידו העוצמתי לפחות בחצי השנה הבאה. זהו אמנם סטטוס זמני, של ממשלת מעבר ללא תקציב באופק, אך די בו כדי לשמר יציבות בצמרת המשרד עצמו והמשכיות במדיניות הכלכלית. חלק מהרפורמות שליברמן יזם או קידם בתקופת כהונתו צפויות ממילא להבשיל רק ב-2023 – כמו ייבוא פירות וירקות לישראל, הגעת תמרוקים מאירופה ללא בדיקה במכון התקנים, הכנסת תחרות למערך הכשרות, העלאה הדרגתית בגיל הפרישה לנשים והשינוי במבנה השכר של המורים.

אלא שליברמן מתמודד עם נקודת תורפה בגזרת עליות המחירים: על אף שגל ההתייקרות העולמי לא נגרם באשמתו, שר האוצר הוא שחתום על אינפלציה שנתית גבוהה של כ-4.5% - כולל תשומות רבות בפיקוח ממשלתי כמו ארנונה, חשמל ודלק. מעל לכל אלה בולט הזינוק בשוק הנדל"ן, שרשם – למרות שתי תוכניות חירום – טיסה בשיעור חסר תקדים של כ-19% בתוך שנה. למרות שבאופן נדיר הקואליציה נבנתה בלי מפלגות חרדיות, ליברמן לא התקדם במימוש מטרתו המוצהרת – שילוב גברים מהמגזר במעגל העבודה, חיוב לימודי ליבה כתנאי לתקצוב של מוסדות החינוך וביטול הנחות הארנונה למשפחות שאינן ממצות את כושר ההשתכרות שלהן. ההבטחות הללו שוב נכללות במצע "ישראל ביתנו".

עוד ב-

יבגני זרובינסקי מאשים את משרד האוצר: גורמים ליוקר המחיה

לכתבה המלאה

למרות הכול, שר האוצר המכהן נראה כמועמד המוביל של גוש השינוי לקדנציה נוספת, במקרה שלפיד יצליח לחולל את הבלתי ייאמן ולהרכיב ממשלה שתזכה לאמון הכנסת. הפערים בתחום הכלכלי בין המפלגות המתנגדות לנתניהו, מ"תקווה חדשה" הליברלית עד ל"עבודה" הסוציאל דמוקרטית, מציבות את ליברמן במרכז הציר – וגם הניסיון שצבר בתמרונים תקציביים משחק לטובתו. נתוני המאקרו של המשק – צמיחה, אבטלה, גירעון, ייצוא והשקעות זרות – נותרו כולם טובים מהממוצע ומבססים את הציפייה להמשך כהונתו. עבור ליברמן, שהחל את הסערה הפוליטית כשסירב להצטרף לממשלת נתניהו בבחירות 2019, הישארות באותו התפקיד תיחשב להישג גדול.