את אנחת הרווחה המהדהדת במסדרונות האוצר בירושלים, אפשר היה השבוע לשמוע כמעט עד תל אביב: לאחר חודשים של צמיחה שלילית על רקע גל האומיקרון, המשק הישראלי חזר להתרחב ברבעון האחרון, בקצב מהיר של 6.8% לשנה.

הנתון הזה מרשים לא רק כשלעצמו, אלא בעיקר בהשוואה בינלאומית – שכן התוצר גדל כמעט פי חמישה מאשר בארה"ב וגרמניה. שתי המדינות האחרונות סובלות גם משיעור אינפלציה גבוה – סביב ה-8% לשנה מול 5.2% אצלנו – כך שתמונת העל של המשק נראית פתאום לא רעה: הצמיחה הגבוהה במערב מחד, לצד שיעור התייקרות שנותר דווקא מבין הנמוכים ב-OECD.

הבעיה היא, כמו בלא מעט מקרים, שהסטטיסטיקה המחמיאה לא חושפת את כל הסיפור. כשמסיטים את העיניים מהכותרות אל הפרטים, מתברר שהצמיחה נובעת בעיקר מצריכה פרטית חריגה בכל קנה מידה – עלייה של מעל 10 אחוזים בסכום הקניות של עם ישראל, לא כולל תוספות בגין עליות מחירים (!), לעומת הרבעון המקביל אשתקד. בקטגוריה של מוצרים בני-קיימא (בעיקר מכשירי חשמל), ההוצאה המשפחתית זינקה בלא פחות מ-19% - וברכישות כלי רכב נרשמה קפיצה ריאלית בלתי נתפסת של 28%. במילים אחרות: לא רק שגל ההתייקרות לא הוביל לצמצום בסחורות ובשירותים שרכשנו, כפי שניתן היה לצפות – למעשה, הצרכנים ממשיכים דווקא להרחיב את עגלת הקניות במהירות מסחררת, ולשפר את רמת החיים למרות האינפלציה המחריפה. קונים ובוכים, בוכים וקונים.

הביקוש העצום לסחורה, שנראה כמנותק לחלוטין מהעליות האחרונות במחירים, מאותת למוכרים שללקוחות יש עדיין מוטיבציה וכוח לקנות – באופן שגורם בפני עצמו להתייקרות נוספת: אם שילמו על רוב המוצרים יותר, ובכל זאת קנינו יותר מוצרים, למה שלא ידרשו מאיתנו אפילו יותר תמורתם? תרבות הצריכה ותודעת השפע המקומית עובדות כאן שעות נוספות, כך שלפחות כרגע האינפלציה אינה מלווה בהידוק החגורה הזכור ממשברים קודמים.

ומאין נשפך אל השוק כל הכסף החדש הזה? בטח שלא רק מעליות בשכר העובדים (שבשנה האחרונה הסתכמו ב-4% בממוצע בלבד), אלא גם מהגדלת חובותיהם של משקי הבית לבנקים ולנותני אשראי אחרים. הנתונים מראים שחגיגת השופינג הישראלית ממומנת מעוד ועוד הלוואות, בריביות שהולכות וגדלות כמעט מחודש לחודש – וההתפתחויות הללו מוצגות כולן באופן חיובי, כצריכה בריאה התורמת לצמיחה הכלכלית.

רק ברבעון הראשון של 2022, המשפחות בישראל הגדילו את תיק האשראי שלהן ב-4% (שחלקם אף צמודים למדד), לא כולל אשראי חוץ-בנקאי. מבלי לגרוע מההישג הגלום בעצם הצמיחה המהירה, ובהתאוששות המשק מגלי הקורונה, ברור שלא ניתן לנתק בינן לבין המצוקה המרכזית שממשיכה להטריד את הציבור: יוקר המחיה.

בגזרה הזו, הנחילו השבוע נתוני למ"ס דווקא מפלה לממשלה: מדד המחירים לצרכן רשם את הזינוק החודשי החד ביותר מאז 2009 – 1.1%; הדירות, שאינן נכללות בו, זינקו בבת אחת בעוד 2% (בירושלים אפילו 3%) - ובסך הכול, שיעור בלתי נתפס של כ-18% עלייה בשוק הנדל"ן לאורך השנה האחרונה; דמי השכירות בחוזים חדשים גדלו ב-7% נוספים, ובחוזים מתחדשים ב-3.5%; הפירות, שעל חלקם בוטל המכס כדי לעודד את כניסתם לישראל בזול, אינם מיובאים עדיין בפועל – וגרמו להתייקרות של 8.5% במדף כולו (את המגמה הוביל האבוקדו עם קפיצה של 53%). למעשה, ברשימת המוצרים שנדגמו קשה למצוא בשורות מעודדות מלבד הוזלה עונתית קלה של הירקות, הדגים והביגוד.
 

עד לא מזמן, קואליציית בנט-לפיד ביקשה "תקופת חסד" – בטענה שההסבר למחירים בתחומי המזון והדיור לא יכול להימצא בממשלה המכהנת כשנה בלבד, אלא במחדלים ובהזנחה היסטורית של קודמותיה; "תנו לי אשראי!" – כפי שביקש לוי אשכול בשעתו – גרסת 2022. בפרשנות הזו יש היגיון, וברור שנתניהו אכן אחראי להתייקרויות דרמטיות בתקופתו, אבל גם לתזה הזו יש גבול: שנה היא אולי לא זמן מספיק להורדת מחירי הדיור, אבל אין הצדקה לאובדן השליטה הנוכחי ולהאצת העליות בשוק. איך הם מסבירים זאת?

בכירים במשרדי האוצר והשיכון מזכירים שנתוני הנדל"ן של הלמ"ס, בשונה מהמדד כולו, אינם מתייחסים לחודש שעבר אלא למאי-יוני בלבד – כך שהם לא לחלוטין מעודכנים; לדבריהם, במודעות שפרסמו הקבלנים בשבועות האחרונים ממש, רואים בבירור הטבות שוות-כסף שהם מציעים לקונים – כמו פטור מהצמדה לתשומות הבנייה, ויתור על שכר טרחת עורך דין או שובר לשדרוג האמבטיה. לשיטתם, אלה בעצם "הוזלות סמויות", המפחיתות את התשלום בפועל מבלי לשנות את המחיר המוצהר של הדירה. תופעה דומה, זוכרים בירושלים, התרחשה גם ב-2018, מעט לפני שהשוק הצטנן לתקופה קצרה; והמסקנה המתבקשת שלהם: "חכו-חכו עוד קצת, רק חודש או חודשיים, והשתוללות הנדל"ן כאן תיבלם"; אשרי המאמינים.
 

עד שכל זה יקרה (או שלא), נגיד בנק ישראל צפוי להעלות את הריבית שוב בעוד כמה ימים – מהלך שאמנם כבר הוביל לזינוק בהחזרי המשכנתא, וגם לירידה במספר העסקאות, אך עדיין לא לעצירה במחירים. השר אלקין מצדו נערך לעוד סיבוב בהגרלות "דירה בהנחה" מיד אחרי החגים, אך הניסיון כבר מלמד שהשפעתו של הפרויקט נקודתית – בעיקר על קומץ של זוכים מאושרים, ולא על השוק כולו. יוזמות אחרות בתחום ניתן יהיה לקדם רק אחרי הבחירות, ולכו תדעו בכמה עוד יתייקר הנדל"ן כאן עד אז.

עוד ב-

אין נוסחאות קסם: שליפות השרים מהמותן לא יעצרו התייקרויות

לכתבה המלאה

האינפלציה היא אמנם שיחת הברזייה הנפוצה כמעט בכל פינה בישראל, ובכל זאת המקום שהיא תופסת בקמפיינים הפוליטיים, לעת עתה, זניח. כפי שניתחתי כאן בעבר, במאבק מול יוקר המחיה שני המועמדים לראשות הממשלה צברו כבר כישלונות משמעותיים – איש-איש בתורו – ולא בטוח שלמי מהם יש אינטרס להציף, למשל את נושא הדיור, באופן שיזכיר את מחדליו-שלו. גם התוכניות שמציגות המפלגות, אם כבר טרחו לפרסם מצע כלכלי מלכתחילה, אינן שונות מהותית זו מזו. בניגוד לארה"ב ולאירופה, שבהן אזרחים "מצביעים מהכיס", בישראל הבחירה מתמקדת שוב ושוב בשאלה פרסונלית אחת וכל היתר נדחק; איך אמרנו? קונים ובוכים, בוכים וקונים.