כאילו לא הספיקו הקרבות הרגילים בין תומכיו של נתניהו למתנגדיו, את שני המחנות היריבים מפלגת בקמפיין הנוכחי עוד מחלוקת – והפעם עניינית לכאורה: באיזו מידה אשמה הממשלה הנוכחית של בנט ולפיד בעליות המחירים החריגות כאן, שלפי נתוני למ"ס הסתכמו רק בשנה האחרונה ב-4.4%?

האם התנהלות שונה, בגיבוש תקציב המדינה או אחריו, יכולה הייתה לבלום את גל ההתייקרות – או שהאינפלציה היא בראש וראשונה תכתיב גלובלי שלשוק הישראלי הקטן, תחת כל הנהגה נבחרת, יש מעט מאוד מרחב לשלוט בו? סרטוני הבחירות הביקורתיים של הליכוד מחד ("בגללם הכל עולה!"), כמו גם התגובות של לפיד וליברמן מאידך ("נלחמנו במחירים ולכן הם מזנקים פחות מהעולם!"), מייצרים כולם תחושה – ברובה מלאכותית – שלשרים יש השפעה מכרעת על החשבון הסופי לצרכן.

אלא שנראה כי מול גלי צונאמי, אי אפשר להישאר לגמרי יבשים: כשמחירי הפחם מזנקים בשל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ברור שגם תעריף החשמל יעלה באופן בלתי נמנע – והשאלות (החשובות כשלעצמן) הן באיזה שיעור בדיוק, והאם לקוחות חלשים יפוצו; כל עוד חבית הנפט יקרה בפרספקטיבה היסטורית, על רקע אותן נסיבות עגומות, לא ניתן לצפות שהבנזין במשאבות יוזל לאורך זמן; וכשמחירי האנרגיה עולים, כתשומה מרכזית בהליך הייצור, גם מוצרי מזון שבפיקוח יעודכנו, במוקדם או במאוחר, עפ"י הנוסחה הקבועה בחוק. כל זה כבר קרה לנתניהו ב-2013, וגם לבנט-לפיד ב-2022; מי שמטילים אחריות על האחרונים ולא על הראשון, או להפך כמובן, מבטאים פוזיציה פוליטית יותר מאשר עמדה כלכלית.

בשבועות האחרונים קיבלנו דוגמאות לאמצעים חריגים, שלכאורה מאפשרים לממשלה למתן את עליות המחירים, גם במציאות כללית של אינפלציה. במקרה הראשון, משרד האוצר מצא לפתע עודפי הכנסות בקופת המדינה, שיאפשרו להעמיק את ההנחה בבלו על הבנזין – כך שבאוגוסט הוא שוב יירד, בעוד 50 אגורות לליטר, והנהגים יחושו הקלה. כמו כל צעד בתקופת בחירות, המהלך מעורר חשדנות – אם הפחתת הבלו נחוצה, מדוע היא לא בוצעה קודם לכן? עד מתי היא תחזיק מעמד? – ומנגד, אף אחד עדיין לא התלונן על מס שלא נדרש לשלם.
 

גם התייקרות החשמל רוככה במידה מסוימת, לאחר שהמשרד להגנת הסביבה הסיר את התנגדותו להפעלת תחנת הכוח "אשכול" המזהמת באשדוד – צעד שיאפשר להגביר את הייצור בגז טבעי, לפחות באופן זמני, ולצמצם שימושים בפחם שהפך לזהב השחור החדש.

המקרה הבעייתי מכולם הוא ההתנהלות סביב הלחם האחיד: ראש הממשלה לפיד זיהה בצדק את הפוטנציאל הנפיץ של עלייה במחירו של המצרך הכי בסיסי על המדף, ובהיעדר אפשרות להיעזר בשר האוצר (המצוי בניגוד עניינים) החליט לטפל בעניין בעצמו. ביום א' הקודם הוא כינס סיעור מוחות שכלל את שרי הרווחה, הכלכלה, החקלאות והמשפטים, יחד עם בכירי משרדיהם, ודרש לשמוע פתרונות.

כך, למשל, עלו ונדחו הצעות להחזיר את סבסוד הלחם ההיסטורי מקופת המדינה, או להנהיג עליו מע"מ אפס לזמן קצוב – כפי שלפיד עצמו הציע לעשות בשעתו עם דירות לצעירים. בסיום הדיון אמנם לא התקבלה החלטה מיידית, אך דובריו של רה"מ הודיעו כי היעד שהציב הוא "עצירה מוחלטת של העלייה במחיר הלחם האחיד"; משימה כלכלית-פוליטית מורכבת.

מאחורי הקלעים לפיד החזיק אצבעות למתווה של שר החקלאות, עודד פורר, שהחל לנהל מגעים להסכם עם המאפיות הגדולות בישראל. לפי הצעתו היצרנים יקפיאו את עלות הלחם לשנה שלמה, ובתמורה הממשלה תסיר בסיומה את הפיקוח על המחיר – כך שלהבא לא יידרשו חתימות השרים לפני עדכונו.
 

כדי למנוע התייקרות חדה לצרכנים גם בהמשך, פורר תכנן מנגנון שיכניס את ביטול הפיקוח לתוקף רק כאשר תוזל החיטה בבורסות הסחורות בעולם והאינפלציה תדעך. נכון שנותר ספק משפטי באשר לסמכותה של ממשלת מעבר לכבול את זו שתירש אותה בהסכם לטווח ארוך עם המאפיות, אך למעורבים נדמה היה שהנה נמצאה נוסחה גואלת לבלימת העלייה המיידית במחירים, כפי שהתחייב לפיד פומבית.

עד שהשבוע, כשראש הממשלה הודיע על תוצאות המו"מ הסופיות, התברר שהן שונות מאוד מההכרזה הראשונית: רוב סוגי הלחם דווקא יתייקרו באופן מיידי, בין 5 ל-8 אחוזים, ואחרי פעימה נוספת – בעוד ארבעה חודשים בלבד – עליית המחירים המצטברת תסתכם ב-21%; מוצרים בריאים יותר (למשל מבוססי קמח מלא) לא יוזלו ולא יפוקחו, בניגוד להצהרות שרת הכלכלה אורנה ברביבאי; להפך: הפיקוח בענף יבוטל ללא תנאים, כבר באפריל הקרוב, והמאפיות – שבעבר כבר הורשעו בניהול קרטל בניגוד לחוק – יוכלו להתחרות, או שלא, על המחיר כאוות נפשן.

את השקט היחסי שהתחייבו לספק ללפיד בתקופת הבחירות, עד דצמבר, היצרנים יוכלו להמיר מיד לאחריהן בהתייקרויות ללא הגבלה, שעלולות להגדיל את רווחיהם על חשבון הצרכנים. אם הם אכן יעלו מחירים, השרים מן הסתם יטענו שכעת מדובר בשוק חופשי ואין להם שליטה על השחקנים בו. כרגע מתמקדות ההבטחות בסיוע ברכישת מזון לנזקקים – התחייבות שספק אם אף היא תקוים. לטווח הארוך, ספק גדול אם השליפות האלה ישרתו את הציבור.
 

עסקת הלחם היא רק דוגמה למקרה שבו הממשלה ניסתה להתערב בגל ההתייקרות, אך בפועל קנתה רק זמן קצר, במחיר שעלול להתברר כגבוה. קדמו לה הבטחותיו של יו"ר ש"ס אריה דרעי מ-2015, להתנות את כניסתו לממשלת נתניהו בביטול המע"מ על מוצרי הבסיס ועל הנסיעות בתחבורה הציבורית – איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. להגנתו של דרעי ייאמר שהוא בסך הכול ציטט את מנהיג הגוש, מקורבו בנימין נתניהו, שהתחייב שנה לפניו: "מע"מ אפס על מוצרי יסוד – ביצים, חלב, לחם גבינה – זהו הצעד המתבקש"; כל כך מתבקש, עד שבמשך עוד 7 שנים תמימות בשלטון, נתניהו לא עשה דבר כדי לקדמו... עוד "התערבות" בשוק המזון, מהסוג שחוזר על עצמו גם כיום, הסתיימה בלא כלום. גם אם האינפלציה אצלנו מתונה בהשוואה בינלאומית, הנקודה הגבוהה שממנה החלה

עוד ב-

סופית: מחירי החשמל בישראל יתייקרו, כמה תשלמו משבוע הבא?

לכתבה המלאה

עליית המחירים בישראל עדיין מדרגת את המשק הישראלי כאחד היקרים במערב. כדי לטפל בבעיה מהשורש, הממשלה הבאה תצטרך להעביר רפורמות עומק סיזיפיות בחוק ההסדרים – שאושר, ביחד עם תקציב המדינה, פעם אחת בלבד ב-5 השנים האחרונות. שאר "נוסחאות הקסם" טובות אולי לצרכי בחירות, אך אין בכוחן להפוך את סל הקניות לזול יותר בניגוד למגמה העולמית; במקרים מסוימים, כמו שהוכח רק השבוע, הן עלולות אפילו להזיק לצרכנים.