במאמץ הלגיטימי של האופוזיציה להרעיד את הסיפון הממשלתי, זה ללא ספק חוד החנית: שוב ושוב נישא בגרונו של כל ח"כ בליכוד, כבר כמה חודשים, ההסכם הקואליציוני עם יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, כתוכחה ניצחת-כביכול ל"חטאו" הגורלי של בנט: העברה של תקציבי עתק אזרחיים לחברה הערבית, שומו שמיים, בהיקף שכנראה אין לו אח ורע בהיסטוריה הפוליטית הישראלית.

"ראש הממשלה נתן לך 53 מיליארד שקל?!" – חקר דוד אמסלם על דוכן הנואמים במליאה, משתאה מגודל הסקופ, ואילו עבאס השיב בפשטות: "לא בנט נתן, אלא המדינה".

גם ראש הממשלה לשעבר נתניהו התנפל כנשוך נחש על המציאה: "כדי שהממשלה שלהם תשרוד", האשים בפנים זועפות, "הם מטילים על ישראל את מס עבאס!". מילא שערבים נוהרים לקלפיות, אבל לבגרות מורחבת במדעי המחשב? לבתי חולים משודרגים? לתחבורה ציבורית מודרנית? דיר באלק, אל תגזימו.

צילום: ערוץ הכנסת

אין ספק שאת הכסף הגדול בנט לא הקצה מעודף רגישות למצוקות כלכליות של החברה הערבית, אלא משיקול קואליציוני צר. חבל שכך. גם המספרים שהופרחו לחלל האוויר התקשורתי נופחו מעל ומעבר, מן הסתם לתועלתו הפוליטית של עבאס: כך, למשל, 20 מיליארד שקל מהסכום יועדו באופן כללי ל"פרויקטים בתחום התחבורה" - אך בחברת "נתיבי איילון" טרם גיבשו אפילו את רשימת המיזמים שיקודמו במסגרתו.

לגבי עוד 30 מיליארד שקל, הובלע באותיות קטנות כי רק 50% מתוכם חייבים להיות "תוספתיים", כלומר להגדיל תקציבים שניתנו בתקופת ממשלות קודמות ולא סתם לשמר את הקיים; למיגור הפשיעה הוקצו 2.5 מיליארד שקל בלבד, על אף שמדובר בבעיה הבוערת ביותר של המגזר, עם פוטנציאל להסלים בעתיד לשימוש לאומני בנשק. בהכירנו את הבירוקרטיה ואת קצב הביצוע של ההחלטות, יש להניח כי לא יותר מ-20 מיליארד שקל יזרמו בפועל – גם זאת בהנחה, הלא מובנת מאליה, שהממשלה הנוכחית תשלים קדנציה בת 4 שנים.

ובכל זאת, על התחייבותו להקצות עשרות מיליארדים לחברה הערבית, ראש הממשלה בנט ראוי לשבח. למעשה, קשה לחשוב על השקעה יעילה יותר של שקל פנוי בקופת המדינה, מאשר הפנייתו אל המגזר שבו היקפי העוני, האבטלה וההזנחה הם הגדולים ביותר בתחומה.

בנט ועבאס. צילום: אוליבייה פיטוסי פלאש 90

הנה רק כמה דוגמאות: שיעור התעסוקה של גברים ערבים, שעוד לפני הקורונה עמד לפי נתוני האוצר על כ-60% בלבד, צנח במהלך המגפה ב-12% נוספים - לעומת ירידה של 7% בקרב יהודים לא-חרדים. אם מתוך המובטלים היהודים "רק" כ-30 אחוזים סווגו כחסרי הכשרה דיגיטלית בסיסית, הרי שבקרב ערבים מוסלמים ובדואים בדרום, מדובר בשיעור כמעט כפול.

פחות משליש מהנשים הערביות משולבות בכלל במעגל העבודה (לעומת כ-80% בחברה היהודית), כך שהמשפחות במגזר מתבססות בדרך כלל על מפרנס יחיד, שהכנסתו המדווחת בקרשים: גם לאחר עלייה בשכרם של גברים ערבים, הפער הממוצע בינם לבין עמיתיהם היהודים נותר ללא שינוי סביב 40%, באופן שמשליך במישרין על רמת החיים שלהם. גם במבט אל דור העתיד, המציאות מדאיגה ומורכבת: מרבית תלמידי התיכון הערבים עדיין אינם זכאים לבגרות, ושיעור הנבחנים באנגלית ברמה של 5 יחידות נמוך בקרבם במחצית מהנתונים בציבור היהודי.

כתוצאה מכך, הפער הממוצע בציון הפסיכומטרי בין המגזרים עומד על יותר מ-100 נקודות, והוא משתעתק במהירות לאקדמיה: ב-2017 החזיקו כ-13% בלבד מהגברים הערבים בתואר אקדמי, לעומת כ-45% מהצעירים היהודים - פער של פי שלושה! האם במציאות החינוכית והתעסוקתית הזו לא טמונים זרעי הפורענות שמחריפים בתורם את התחושה ש"אין מה להפסיד", את ההחזקה הלא חוקית בנשק ואף את הניכור כלפי המדינה?

יכולנו להכביר עוד נתונים על התהום הפעורה בין שתי קבוצות האזרחים, אך דומה שהמסר ברור: במונחי הון אנושי עקומת השיפור החדה יותר, שתעלה את התוצר הלאומי בישראל ואת כוח הקנייה של הציבור כולו בשיעורים הגדולים ביותר, נמצאת, לפחות פוטנציאלית, קודם כל בחברה הערבית.

לכן, כלכלנים חפים מהטיות גזעניות או מדעות קדומות, שמבקשים לבחון בקור רוח היכן השקל הנוסף צפוי לקנות את התועלת הגבוהה יותר, מצביעים במחקריהם שוב ושוב לעבר נצרת ורהט, טייבה ושפרעם, אום אל-פאחם ודרום יפו. לא נדרשת כמובן רק הסטה של תקציבים אלא הסדרה משפטית עמוקה של חיי היומיום במגזר – מהגברה דרמטית של האכיפה כלפי עברייני נפש ורכוש, דרך חשיפת שחיתות ברשויות מקומיות ששורפת משאבים, המשך בהקמת עיר חדשה בנגב כחלופה להתיישבות בלתי חוקית, וכלה בהקצאת קרקעות מתוכננות לגידול טבעי באזור הצפון כדי למנוע עבירות בנייה עתידיות שיגבירו מטבען את החיכוך בין הציבור הנורמטיבי לבין הרשויות.

הרוב היהודי בישראל נוטה לחשוב שלפחות מבחינה כלכלית, "הם שם ואנחנו כאן" – כלומר, שניתן לקיים הפרדה בין כלכלת ההייטק המשגשגת בגוש דן, לבין כלכלת סעד בקרב מיעוטים גדולים במדינה. אולי לתפיסה הזו ביקש נתניהו לתת ביטוי כשאמר ב-2012 את המשפט הבלתי נשכח: "בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין"; ואולם, מהמציאות לא ניתן או צריך לנכות דבר.

מבט חטוף במגמה הדמוגרפית יגלה שב-2065, עפ"י דפוסי הילודה הקיימים, שני הציבורים האלה יתקרבו לכדי חצי מאזרחי המדינה(!). משמעותו המעשית של השינוי הזה ברורה: אם לא ננצל את שני הדורות הקרובים כדי לשלב גם את המגזרים הללו בסיפור ההצלחה של הסטרטאפ-ניישן הישראלי, הוא פשוט יחדל מלהתקיים. הרי לא ניתן לממן מדינת רווחה שחלקה העובד מצטמצם, בעוד שחלקה הנזקק מתרחב, מבלי להביא לקריסת הביטוח הלאומי, משלמי המיסים או כולם ביחד.

לשבחו של נתניהו צריך לומר שהוא זיהה חלקית את האתגר מזמן, עוד ב-2015, כשממשלת הימין שבראשה עמד אישרה את החלטה 922 – כולל השקעות בסך כ-12 מיליארד שקלים, שנפרסו על פני 5 שנות כהונתו האחרונות. תחומי המיקוד של התוכנית היו דומים להפליא לאלה שדורשים עכשיו ברע"מ: חינוך, תחבורה ותשתיות, תעשייה ותעסוקה, ביטחון פנים, דיור ותרבות. אלא שלמרבה הצער, הטיפול התקציבי בחוסר השוויון לווה לפרקים בדה-לגיטימציה של השתתפות המיעוטים במערכת הפוליטית, ששיאה כזכור בסרטון המופרך על "הערבים הנעים לקלפיות באוטובוסים של השמאל".

גם הביקורת הנוכחית של יו"ר הליכוד על "מס עבאס", לאחר שבהנהגתו הזרימה המדינה מיליארדים בשנה עפ"י דרישותיהן המרובות של המפלגות החרדיות, נשמעת בלשון המעטה לא עקבית: תקציבים לבתי ספר שמסרבים ללמד אנגלית אפשר לחלק בשפע, אך דווקא לאלה המבקשים לשפר את הוראת השפה - אסור? כמי שהזמין את מנסור עבאס לביקור במעונו הרשמי בבלפור, אפשר לסמוך על נתניהו שלא היה בוחל בתקציבי עתק לרע"מ אילו הם יכלו לקנות לו קואליציה. להפך: הוא היה מנמק ומשכנע מדוע מדובר במנוע הצמיחה הבא של הכלכלה הישראלית, לרווחת אזרחיה כולם. בוודאי לא פחות מ"מס ש"ס ויהדות התורה".

כמו רוב הישראלים, אני מודה שרע"מ רחוקה מלהמתיק את כוס התה שלי: לא בהזדהות של אחדים מחבריה עם גורמים באסלאם הקיצוני, לא בתמיכה שחלקם השמיעו בגורמי טרור לאורך השנים, וגם לא בעמדות הדתיות האנטי-ליברליות שמאפיינות אותה (למשל בענייני זכויות נשים ולהט"ב). יש בהחלט מקום לחשש שכמפלגה המתבססת על תמיכת שבטי הפזורה בדרום, רע"מ תפעל להסיט משאבים לעדה הבדואית בנגב על חשבון ערביי הגליל שמזוהים בעיקר עם הרשימה המשותפת.

אולם, אם ישיבה שלה בקואליציה תניב בשורה התחתונה ולו את מחצית ההשקעה המתוכננת כעת בערביי ישראל, תוך צמצום אי-השוויון והגברת השתלבותם במשק, ההרפתקה של ממשלת בנט תותיר פרק חשוב בכלכלת המדינה. ההעדפה התקציבית המתקנת, המכונה בלעג "מס עבאס", תתברר אז כטובה (גם) ליהודים.