את הסוכה שהקמתי עם בתי לקראת החג בחצר הבית, המסורת משמרת כזכר למגוריהם הארעיים של בני ישראל במדבר, בשנות הנדודים הארוכות שקדמו לכניסתם לארץ המובטחת. אלא שאם לשפוט על סמך נתוני למ"ס, כמו גם לפי סקרי עומק הנערכים בקרב צעירים, יותר ויותר אזרחים רואים כיום דווקא במדינת היהודים כתחנת מעבר זמנית, בדרך לשהות קבועה ביעד אחר.

ב-7 החודשים הראשונים של 2023, עזבו לתקופה ארוכה כ-40,400 איש – קצב שנתי יוצא דופן של 69,000, לעומת 55,300 ב-2022 כולה (שהייתה חריגה בפני עצמה, בשל עזיבת  עולים שהגיעו לכאן כפליטים מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה). גם מאזן ההגירה, קרי הפער בין מספר החוזרים והיוצאים, רשם שיא שלילי ומדאיג, שאמור להדליק נורה אדומה: מספר גדל והולך של ישראלים מוותרים לפי שעה על השתתפות במפעל הציוני, ורוכשים כרטיסים בכיוון אחד.

זו אינה נקיטת עמדה פוליטית אלא תיאור מצב, שאכן מעורר אי נוחות מוצדקת: הזינוק בהיקפי הרילוקיישן אינו קשור בכלל למלחמה הנוכחית (שכן המדידה נקטעת שלושה חודשים לפני שפרצה), אלא מתייחס לשנים שלפניה – מיוקר המחיה הגואה במדינה, דרך הצחנה הפוליטית ורצף הבחירות הבלתי נגמרות, המשך באי-השוויון בנטל וכלה בחקיקה המשפטית החד צדדית שקידמה הממשלה הנוכחית במחיר קריעת החברה. ייתכן בהחלט שלתופעה תרמו שינויים גלובליים כמו עלייה בתנועת עובדים, גיוס של אנשי הייטק לתאגידים בינלאומיים והנפקת חברות בחו"ל שהסיטה אל מחוץ לישראל חלק מכוח האדם המקומי.

בוודאי שגם הוזלת התעופה והתקשורת בעשור האחרון אפשרה לרבים "לחיות על הקו" ולשמור מרחוק על קשרים משפחתיים או עסקיים. אלא שכל ההסברים הללו חשובים פחות מהשורה התחתונה: משפחות ממעמד הביניים שדוברות שפה אוניברסלית – למשל תכנות, הנדסה או רפואה – נהנות מביקוש עצום מעבר לים, שפוגש כנראה יותר מתמיד בקשיים או במיאוס גובר מהיבטים מסוימים של החיים בבית.

מבחינה כמותית, אמנם, כמה רבבות מהגרים רחוקים מליצור חשש דמוגרפי להצטמקות של האוכלוסייה. ישראל מתאפיינת באחד משיעורי הפריון הגבוהים בעולם המפותח, כך שגם בניכוי העוזבים האוכלוסייה תמשיך לגדול בקצב של לפחות 150,000 אזרחים לשנה. הבעיה היא, כמובן, ההשפעה הכלכלית: ממחקריו של פרופ' דן בן דוד עולה, למשל, כי המשק שלנו נשען בעיקר על כ-400,000 עובדים בפריון גבוה מאוד – בתעשיית הסטרטאפים ובמעגל שמסביבה – כך שאם מהגרעין הזה ייגרעו אפילו 10%, נשקפת סכנה של ממש לתוצר המקומי, להכנסות המדינה ואפילו לפיתוח טכנולוגיה ביטחונית.

במציאות שבה כרבע מהתלמידים בכיתה א' מגיעים היום מהחברה החרדית – חלקם הגדול לא לומדים ליבה ולא ישרתו בצה"ל – הישארות של המגזר היצרני בישראל הכרחית לשם מימון תקציב המדינה בדור הבא, ואף לצורך המשך ההגנה על גבולותיה. לכן, גם לו רציתם "שילכו לעזאזל" כפי שנוהגים לומר היום שרים, לאף ציוני אין פריבילגיה לוותר על "היורדים החדשים" או להשלים עם לכתם; אדרבא – יש לרכז מאמץ כדי להבין את מניעי עזיבתם לעומק, במינימום שיפוטיות או התנצחות, במטרה להקטין משמעותית את היקפה.

וזוהי תמונת המצב: לפי מחקר מקיף מלפני המלחמה, של קרן רש"י ומכון "גנדיר", 91% מהצעירים החרדים בישראל בטוחים שיישארו בארץ ומביעים שביעות רצון גבוהה ממצבם – לעומת כ-45% בלבד מבני גילם החילונים. האחרים כמובן לא ביצעו בהכרח שום פעולה מעשית לקראת עזיבת המדינה, אך הרעיון כשלעצמו, מבחינתם, כבר אינו לחלוטין מנותק מהמציאות. זהו הלך רוח מדאיג, שדורש התבוננות עצמית ושינוי בחלוקת העוגה בין חלקי החברה השונים.

אלא שלאסוננו, יש מי שמתנגדים לכל שיח ציבורי שעלול להישמע כמעניק לגיטימציה לבחירה של צעירים ומשפחות לחיות בחו"ל. במאמר שפרסם לאחרונה ב"מעריב", קלמן ליבסקינד מגנה עיתונאים שעסקו בתופעה בשנים האחרונות, מבלי שמתחו ביקורת גלויה על העוזבים את הארץ (גילוי נאות: את אחד הפרויקטים התיעודיים שהוא מזכיר, "הווילה היוונית שלי", צילמתי בקיץ 2023. הוא נכנס לרשימה על אף שברובו עסק ברכישת נדל"ן להשקעה או לנופש, ולא בהגירה גרידא, אך לאורך השנים הכנתי כתבות אחרות שיתאימו יותר לתיאור שלו).

את הראיונות עם אותם ישראלים, שלטעמו זכו ל"ליטופים" במקום שייתבעו לתת דין וחשבון, ליבסקינד מכנה כלא פחות מ"תעמולה אנטי-ציונית", ואף קובל על שידורה "בזמן שהילדים שלי בצבא". הוא מתרפק על הדימוי "נפולת נמושות" שטבע פעם יצחק רבין המנוח, לועג ל"ישראלים על תנאי" שעסוקים ב"חלומות על אי מפנק" ופוטר את ההסברים שבפיהם – ממחירי הדיור ועד לאימה שחשו מהמהפכה המשפטית – כ"תירוצים" ותו לא. לשיטתו של הכותב, נראה כי לתקשורת יש רק שתי אפשרויות להתמודד עם מגמת העזיבה המטרידה של חלקים ממעמד הביניים: לגנות ולבוז להגירה כחותרת תחת הפרויקט הציוני, או פשוט להתעלם מהסיפור במקום לרדת לשורשיו.

באופן פרטי, אגב, המסקנה הערכית שלי אינה שונה משל ליבסקינד: כמוהו לא שקלתי מעולם לעזוב את ישראל, שהיא מדינת האזרחות היחידה שלי, גם אם הפכתי חרד מאוד מתהליכי הקצנה אנטי-ליברליים שמסכנים בעיניי את דמותה. אלא שבניגוד אליו, אסור לדעתי לשפוט או להשתיק את מי שחשים אחרת ממני, ודאי אם הם מייצגים מגמה שעלולה להתגבר, שכן עצם הניכור כלפי שיקוליהם מזין בתורו את התסכול המניע את התרחבות ההגירה.

הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בצעירים ששירתו בצה"ל, רכשו השכלה, השתלבו בשוק העבודה, שילמו מיסים ובעצם פעלו בדיוק "לפי הספר" – עד שגילו, לדבריהם, שהחוזה החברתי אינו משחק לטובתם: רק עליהם, לדוגמה, יכבידו בקרוב את הנטל הצבאי והכלכלי, בזמן שעשרות אלפים ישוחררו משירות בחסותו של חוק (יסוד!) ויזכו לסבסוד לימודיהם בישיבה; כחברים ברבעון "העשיר" של הישראלים, יגבו מהם כ-93% מהמיסים הישירים במדינה – ועדיין, בבואם לקנות דירה, אותם העובדים יגלו שלא חסכו מספיק אפילו להון העצמי הנדרש לנטילת משכנתא.

ונניח שצברו משהו בקרן פנסיה או השתלמות – יבוא שר האוצר ויכסה על חשבונן את הגירעון העמוק שפער, מבלי לעצור במקביל כספים שנועדו רק לשימור הקואליציה; ואם בלעו את כל הצפרדעים הללו והשליכו את יהבם על בג"ץ, כדי שלפחות להתחתן יוכלו עם מי ואיך שירצו, גם השטיח הזה יישמט תחת רגליהם של אותם ישראלים תורמים, כשרוב דחוק בכנסת יאמץ בהתרסה "רפורמה" שהם מפרשים כמתכון לפגיעה בעצמאות ובסמכות של מערכת המשפט. 

האם קולם של מי שמצאו את ההתפתחויות הללו כבלתי נסבלות, לעת עתה, עבור עצמם ובני משפחותיהם, לא ראוי להישמע רק מפני שהם נוסעים "נגד כיוון התנועה"? האם העובדה שרובנו לא התייאשנו ולא הרמנו ידיים, הופכת את אלה שכן למשתתפים לא חשובים בדיון הציבורי? היכן בדיוק יושבת ביקורת הגבולות של הדעות, שמגדירה למי לאפשר ועל מי לאסור מתיחת ביקורת פומבית על המצב הכלכלי או המשפטי? ולמה שנתעלם מסימני אזהרה בוהקים כל כך למשק שלנו, אם יש רבים שנושאים אותם במפורש על תורן המזוודה?

אטימת האוזניים או חריצת הלשון מול התגברות ההגירה תתרום אולי להעמקת הקיטוב הפוליטי סביבה, אך לא תקטין את ממדיה כפי שכולנו צריכים לרצות. לכן העמדה של "בת יענה", הכופרת בעצם הצגת הדילמה הרובצת לפתחן של משפחות רבות, לא רציונלית ולא יעילה.

בעוד שהסוכה היהודית מסמלת היסטוריה של נוודות, הקמת המדינה פתחה עידן חדש של התיישבות קבועה בישראל. ההישג ההיסטורי הזה אינו עומד בסכנה, למרות 7 באוקטובר, אך העלייה הברורה בהגירה מאותתת שקבוצה מתרחבת בתוכנו – כזו שנמנית דווקא עם המגזר היצרני והתורם – אינה מוכנה להישאר כאן בכל תנאי.

עוד ב-

תכלה שנה וקללותיה: ההחלטות הכלכליות בתשפ"ד שאליהן לא נתגעגע | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

טוב להשמיע את הדברים, ולהקשיב גם כשלא מסכימים, ואולי לתקן תוך כדי תנועה, כדי שהטפטוף (המטריד כשלעצמו) לא ייהפך חלילה לנחשול של "פראיירים" ביום שאחרי המלחמה. עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית אמנם חזק, אבל צר מכדי שנוכל להרשות לעצמנו בריחת מוחות נוספת.