אחת ההתלבטויות הגדולות במערכת הכלכלית היא כיצד להתמודד עם מערכת הבריאות הפרטית. מחד יש האומרים שבנקודת הקיצון צריך לאסור על התקיימותה של מערכת בריאות פרטית ומאידך כאלה שאומרים כי צריך לאפשר למערכת הפרטית להתקיים ללא הפרעה כי היא זו שמורידה מהעומס על המערכת הציבורית ומאפשרת לה להתקיים בעולם בו קיים מחסור תמידי של תקציבים.

ככלל מה שקורה בפועל היום זה שאנשים יכולים לרכוש ביטוח בריאות פרטיים ובשעת מצוקה להפעיל אותם כך שניתן יהיה לקבל תורים באופן מהיר, לבחור רופא, בית חולים וכן הלאה. כל התשלומים האלה יוטלו על חברות הביטוח.

במשרד האוצר החליטו לנסות לאזן בין המערכות ולהטיל הטיל של 40% מהתשלום של חברות הביטוח למערכת הבריאות הפרטית כך שבאופן תיאורטי, בכל פעם שאנחנו מפעילים את פוליסת הביטוח הפרטית הרי שחברת הביטוח תשלם 40% נוספים ממה שהיא משלמת עבור המבוטח, למדינה.

המשמעות המיידית היא ייקור של השירות הפרטי עבור חברות הביטוח אבל אם אנחנו חושבים שחברות הביטוח יתנדבו לשלם את הכסף נהזה הרי שניתן להניח כי עלות זו תוטל על המבוטח ותייקר לו למעשה את הפוליסה.

חור נוסף בהצעה הזו היא שהכסף שיגבה לא יועבר למערכת הבריאות לשיפור הרפואה הציבורית אלא הכסף יועבר לאוצר המדינה לשימוש כאוות נפשו. כלומר, שבאופן תיאורטי הכסף במקום להיות מועבר לשיפור הרפואה הציבורית יכול שיהיה מועבר לתשלום לאברכים, סלילת כבישים, תיאטראות וכן הלאה - ובכל מקרה זה לא מס ייעודי שהתמורה ממנו תשפר את מערכת הבריאות הציבורית.

על פי ההערכות באוצר, תוספת ההכנסות למדינה תגיע ל-940 מיליון שקל מידי שנה.