חודשים ארוכים של מתח הגיעו אל סיומם, עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית. תוצאות הבחירות משקפות לא רק את רצון הבוחרים לשינוי, אלא גם מצביעות על דילמה עמוקה במדיניות הכלכלית והחברתית של אמריקה. מדוע אזרחי המדינה הגדולה בעולם הצביעו שוב למנהיג עם תפיסות כלכליות שנויות במחלוקת, שמעלות את החשש כי השגשוג הכלכלי הנוכחי עשוי להתערער? את התשובות לשאלות אלה ניתן למצוא במחקרם פורץ הדרך של שלושת כלכלני פרס נובל לשנה זו – דארון אג'מולו, סיימון ג'ונסון וג'יימס א. רובינסון – שעוסק בגורמים המבדילים בין עושר לעוני, בין כלכלה יציבה לקריסה כלכלית ועוד.

קרדיט: באדיבות המצולם

במשך שני עשורים, חקרו השלושה את השאלה: מה מבדיל בין מדינות עשירות לעניות? הם הגיעו למסקנה שהמפתח להצלחה כלכלית אינו טמון במשאבים טבעיים בלבד אלא במבנה ובמטרות המוסדות השולטים במדינה – ממשלתיים, עסקיים וללא מטרות רווח. החוקרים מבחינים בין שני סוגי מוסדות: מוסדות מחלצים (Extractive)  ומוסדות מכלילים (Inclusive).

במדינות שבהן השלטון מתנהל לפי גישת חילוץ משאבים, מערכת השלטון מנוהלת על ידי מיעוט שמרכז משאבים בידיו על חשבון הציבור הרחב. מערכת זו מאופיינת בחשיבת "מנצחים ומפסידים", בחולשה של שלטון החוק, צמצום רגולציה, והענקת חוזים ואישורים לפי שיוך פוליטי. מערכת כלכלית מסוג זה יוצרת מצב שבו השחקנים הגדולים בשוק נהנים מהגנה, בעוד שכניסת שחקנים חדשים נבלמת. התוצאה: ירידה בהזדמנויות, שחיתות, ראייה לטווח קצר וירידה באיכות החינוך.

לעומת זאת, גישה מכלילה מתמקדת בניסיון לפתוח את הכלכלה והמשאבים לכל שכבות האוכלוסייה, מתוך שאיפה ליציבות ושגשוג ארוך טווח. שיטה זו מבוססת על אמון ושיתוף פעולה, מערכת חוקים שקופה המגנה על קניין פרטי ומאפשרת שוויון הזדמנויות. מערכת זו פועלת מתוך שאיפה להבטיח לכל פרט וכל עסק הזדמנות שווה להצליח, ודוגלת ביצירת מערכת כלכלית פתוחה בה חדשנות, חינוך והנגשת שירותים ציבוריים הם בראש סדר העדיפויות.

לכאורה, המסקנה ברורה: מדינות משגשגות הן אלו שמנהלות כלכלה מכלילה. אולם, למרבה האירוניה, היציבות ארוכת הטווח שמספקת מערכת מכלילה עשויה להיחלש עם הזמן והיא דורשת תחזוקה מתמדת, שכן היא מושתתת על אמון מצד הציבור והתמודדות מתמשכת עם דינמיקה פוליטית וכלכלית סבוכה. וכך מגיע הפופוליזם – תופעה שמאפיינת מערכות חילוץ משאבים. בשל ריכוז הכוח, מערכות חילוץ משאבים זוכות לתנופה פוליטית מרשימה בעיקר בשלביהן הראשונים, מה שמאפשר לשלטון להפעיל כוח רב ולמשוך תמיכה פופוליסטית נרחבת, אך בטווח הארוך מדינות אלו נכנסות לסחרור הרסני של ירידה באיכות החיים.

נשיא ארצות הברית הנבחר, דונלד טראמפ, מהווה דוגמה לגישת חילוץ משאבים. כמדינאי שמתרכז בדאגה לחוג תומכיו הקרובים, טראמפ יישם מדיניות כלכלית המתאימה למודל החילוצי: הפחתת מיסים לחברות גדולות, העלאת מכסים ושיפור הרווחיות של תאגידים, כל זאת במחיר ירידת רמת השירותים הציבוריים, התמעטות ההזדמנויות ליזמים צעירים ושחיקה של מוסדות החינוך. כלכלה כזו מחזקת את בעלי הכוח הכלכלי והעסקי אך מחלישה את השכבות הפגיעות, ומנוגדת למודל המכליל. בטווח הקצר הציבור נהנה מהגנה כלכלית מפני תחרות, אולם בטווח הארוך הוא עלול למצוא עצמו במערכת סגורה, בה קבוצות קטנות נהנות מרוב המשאבים, בעוד שרבים אחרים נותרים מאחור.

ואיך כל זה קשור אלינו? בישראל, סוגיות כלכליות אלה משקפות את דילמת היציבות הכלכלית מול כוח ריכוזי ויוצרות קרקע לתופעות דומות, בהן קבוצות אוכלוסייה מתעשרות בעוד אחרות נותרות עם פחות אפשרויות. בהתאם למגמות הגלובליות, ייתכן שגם מדינות נוספות ילמדו מהמודל של הכלכלנים זוכי פרס נובל, ויבחרו להתאים את המדיניות שלהן על מנת להבטיח שגשוג רחב טווח או לפנות לתפיסה החילוצית המאפשרת צמיחה מהירה, אך עם השלכות של אי-שוויון בטווח הארוך.

לסיכום, על אף שבישראל רבים חשובים שאנו בבת עינו של הנשיא החדש, אנחנו לא כל כך מעניינים אותו ברמה הבינלאומית. בהמשך לגישתו החילוצית, מדינת ישראל תעניין אותו אך ורק אם היא תשרת את האינטרסים שלו – שהם משאבי הטבע כמו נפט שנמצאים בערב הסעודית ואיחוד האמירויות. לכן, על אף השמחה בחוגים מסויימים בציבור הישראלי, טעות תהה להסתמך על "אהדתו" לישראל. אסטרטגיה מפוקחת של ישראל, במקרה זה, תהיה לשפר את מערכת היחסים עם ערב הסעודית ועם האמירויות, כך שנהווה אינטרס עבור מדינות אלה ובכך גם אינטרס של טראמפ. אחרת,  תחילה רוב העם יחגוג, לטווח הארוך חלק ניכר מהעם יבכה ומיעוט ימשיך לחגוג. ואסיים בנימה מחוייכת - כל קשר בין הצגת ממצאים אלה לבין המצב הפוליטי בארץ, אינו מקרה בהחלט.

עוד ב-

מייקל אורן בריאיון: "נתניהו עם צלקת מההסכם, רבין לא באמת שמאל"

לכתבה המלאה

הכותב: ד"ר חיים אמסל, מומחה לפסיכולוגיה ארגונית, ומרצה בחוג לייעוץ ארגוני במכללה האקדמית רמת גן