הזמרת המוערכת דיקלה שיחררה בתחילת השבוע את סינגל הבכורה שלה "אליפות" יחד עם האלבום החדש, השביעי במספר, ולכבודו היא גם משיקה סרט דוקומנטרי מרגש שביים שלומי אלקבץ.

בראיון לאתר ice היא חושפת את ההתמודדות האישית עם נושא הפונדקאות וההורות לשתי בנות, וגם ההתמודדות הנפשית שהיא עוברת בשנים האחרונות. במהלך הראיון דיקלה מדגישה כמה חשוב לה לדבר על בריאות הנפש, ומוסיפה כי אירועי ה-7 באוקטובר הם אלו שגרמו לה לרצות להיפתח בנושא על מנת לעזור לאנשים שזקוקים לטיפול. בסרט ששוחרר השבוע משתפות הזמרת דיקלה יחד עם חברותיה רגעים מחייהן האישיים על אהבה, זוגיות ועוד.
 
("אליפות". הסינגל החדש והקליפ של דיקלה)

ספרי על הסרט, מאיפה הגיע הרעיון לעשות דוקו כזה עם החברות שלך?

"זה התחיל מרעיון שאנחנו נעשה קליפ ששלומי יביים אחרי המון שנים, של שיחות ביני לבינו על קולנוע ועל דוקו ועל מוזיקה. החלטתי שהוא יעשה לי קליפ כי הוא רצה ואז אמרנו שניסע לפריז בלי קשר לקליפ להופעה של הזמרת הלבנונית אליסה, אני וכל החברות, ונצלם ונתעד ונראה מה יצא. ואנחנו באות לצאת לנסיעה לראות את ההופעה, ואז בדקה ה-90 התבטלה הטיסה בגלל המצב הביטחוני. אמרנו יאללה בוא נעשה שיחות ויצא לנו, במסגרת של מה שיש ננסה לעשות את המיטב".

ואז את גם חושפת אותנו לנושא בריאות הנפש, עניין שאת בעצמו מתמודדת איתו.

"החשיפה שלי היא שאני מדברת על כדורים ועל דיכאון. בגלל ה-7 לאוקטובר היה לי חשוב לדבר על זה, אם לא היה ה-7 לאוקטובר לא היה פותחת את זה. כל אירוע מהסוג הזה, מטלטל ובועט אותך לכל מיני מקומות. ואני מבינה ויודעת שהרבה אנשים נתקלים, בחוסר איזון נפשי בתקופה הזאת". 

 
(הסרט שמלווה את הקליפ החדש בבימויו של שלומי אלקבץ)

למה חשוב לך להעלות את המודעות לנושא הזה?

"זה כמו שאת אומרת לי, שבן אדם שחולה בלחץ דם לא ישתה את הכדור שלו. זה הערך המוסף של הסרט - המקום שאנחנו מדברות, כל אחת על העניינים שלה, בשביל להראות שכולם מתמודדים עם זה. יש הרבה בורות בעניין הזה ודעות פרימיטיביות ובאמת חבל שהם מתמודדים עם הכאב הזה של חוסר איזון. של דיכאון וחרדות, זה חבל. אנשים יכולים לעשות טובה לעצמם ולהיעזר ולקבל תמיכה. ולהרגיש טיפה יותר טוב".

דיקלה מוסיפה ומדגישה כי הכדורים עוזרים לכל מתמודדי הנפש להמשיך הלאה ולהתמודד עם הקשיים בחיים: "הטראומה של דיכאון וחרדות או כל אירוע טראומתי שפוגע בבן אדם, הפרוזק - תני איזה שם שאת רוצה של כדור, לא משכיח את האירוע, זה פשוט נותן הקלה. זה רשת ביטחון זה איזה משהו שיש גבול לתהום. זה לא אומר שאין תהום, זה לא אומר שזהו. שאתה עברת את זה לנצח, זה איזה שהיא רשת תמיכה ואנשים מהתמודדויות כאלה, וזה מורכב. זה נושא מאוד רגיש אצלי, התמודדות נפש. זה דבר שהוא מאוד קרוב לליבי, תמיד שיש משהו באזור אז תמיד פונים אליי ויש לי כבר דוקוטורט בנושא".

למה אנשים מפחדים לדבר על בריאות הנפש?

"זאת באמת הפרעה מאוד קשה. אנשים מפחדים מזיהוי או מהזדהות קרובה מדי אולי מהחשש שהם ידבקו בזה בעצמם, אולי מהסטיגמה. שלא יחשבו שהם גם ככה. אבל הם לא מבינים את ההבדל בין שיגעון לדיכאון, לחרדה. אנשים לוקחים את כל האירוע ועושים מזה מישמיש אחד גדול. אנשים אוהבים לראות אור. הם לא רוצים את החושך, זה קשה להכיל אותו. זה לא סתם, לדוגמא, כדורים לאיזון לחץ דם, יש פה איזה חושך שקשה לך להכיל. אתה מפחד ממנו, אתה כואב לך. זה קשה זה מורכב, להיות ליד אדם שבאפיזודה דיכאונית חרדתית זאת מטלה. לכל אחד יש את הנפש שלו ולכל אחד יש את האירוע והתמודדות בדרגה אחרת, ואנשים מתבלבלים וכשחושבים על דיכאון אז הם ישר מדמיינים את הדבר הכי גרוע - מוסד סגור. זה טבעי הפחד הזה ויש לנו פחד על הנפש שלנו בלי שנדע בכלל. זה כל כך קדמוני ופרימיטבי". 

את מגיעה מרקע מסורתי. עד כמה הדת משחקת חלק ביצירות שלך?

"אני חושבת, מבחינתי יהדות זה רחמנות, זה התעגלות, זה גמישות. אם הייתי בן בטוח הייתי הולכת עם כיפה, לדעת שיש מישהו מעלייך. זאת אומרת הכיפה הזאתי, המקום הזה שיש מישהו מעלייך. שהוא גם מסתכל, לא בקטע רע, לא המעניש אבל מישהו שאני כן מאמינה שאנחנו נמצאים בתוך בריאה של יוצר. אני מאמינה בזה. שיש יוצר ויש בריאה ואנחנו מתהלכים בתוך הבריאה שלו וזה משפיע אצלי על הכל. על היחסים שלי עם אנשים, על הגישה שלי עם עצמי ועל הקשר שלי עם הסביבה, והקשר שלי עם מוזיקה, על הכתיבה שלי. על הנוכחות שלי בחיים. זה משפיע על הכל, זה לא משהו שהוא נפרד לי. בלי קשר לטקסיות, אני לא בן אדם טקסי ואני לא שומרת שבת, לצערי הרב. אבל זה הדבר אצלי בחיים. הרבה סביב אלוהים".

במה האלבום הזה שונה מאלבומים קודמים שלך? 

"יש באלבום הזה שני שירים - "מכיר אותך" ו"אליפות", קודם כל "אליפות" זה דוקו לחלוטין על הילדות שלי. הכל שם אמת, דרך מלל ודרך שירה ודרך טקסט. באמת היה אחד בשם משה, באמת הייתה ז'קלין, באמת אהבתי את פרינס. כל הדמויות וכל הסיפור לגמרי זה 20 שנה של אני בבאר שבע בבלוק. וגם "מכיר אותך", כתבנו על העץ. הכל מאוד אישי ואמיתי, מאוד אמיתי. הכל נוכח בחיים שלי. וזה בין הפעמים הבודדות שאני כותבת על הסיטואציות שאני בפנים, אני הדמות האמיתית ולא מסתכלת על זה מבחוץ. יש שירים שכתבתי עליהם מבחוץ, ופה למשל ב"אליפות" וב"מכיר אותך" זו אני. זאת ממש אני. בלי מסכות. עמוק, אני לא מתביישת. וזה הדבר כאילו. זה ההבדל בין כל מה שעשיתי לפני, לבין מה שעכשיו. זאת האמת שלי, היא פשוטה וצנועה אבל זה שלי והרגע הפרטי שלי והאמת". 

בסרט הדוקומנטרי כל הנשים שמשתתפות בו מתייחסות לזוגיות, אהבה והרצון להביא ילד. את הבאת לעולם את בנותייך בהורות משותפת בפונדקאות (עם שני פרטנרים שונים) אחרי תקופה ארוכה של טיפולי פוריות. עד כמה קשה לדבר על זה כששואלים אותך בתקשורת? 

"אני חושבת שבדיעבד ההורמונים עשו לי, אני זוכרת שבאותו יום שהייתי לוקחת היו לי יומיים של בלאקים. שכאילו אין עולם, אין כלום. את רואה חושך, אין נוכחות, אין ממשות. יש מן רשת כזאת עלייך. זאת חוויה לא פשוטה לאורך זמן. וילדים מגיעים בייסורים. הכל מתחיל ונגמר בסוף, ברצון שלנו לשייכות. אנחנו רוצים להשתייך לילדים שלנו ושהם ישתייכו אלינו, וזה מתחיל מהרחם. יש איזה חותמת שכשהוא יוצא מהרחם שלך אז יש דם וזה שלך".

דיקלה מוסיפה כי נושא הפונדקאות היה קשה להתמודדות בפני עצמו, גם לאחר ההבנה שלא תוכל להביא ילדים בעצמה: "אני כזאת אחת שיוצאת מהקופסה, כאילו אני מנסה כל הזמן להגיע למה שאני רוצה למרות שאני עם הלשון בחוץ. אבל אני צריכה להגיע לזה, אז לפעמים זה לא בול כמו שרציתי ולפעמים אני צריכה להתפשר כדי להגיע לתוך הבית. רציתי להיכנס מהדלת, היא הייתה נעולה ואז אני נכנסת דרך החלון וככה היה עם הפונדקאות. כבר היה לי רגע שאמרתי 'דיקלה - את לא רוצה'. ואת במתח, המתח שכבר גמר על הנשמה. ובוקר אחד רונית אלקבץ ז"ל אמרה לי 'דיקלה, יש הרבה נשים שעושות ילדים בלי להיכנס להריון ואני לא מסכימה שתקחי הורמונים'. ואז נפל לי האסימון. לקח 9 שנים עד שמגיעים להחלטה הזאת. אני אומרת כמה הייתי חוסכת, אם הייתי מתחברת לזה כמו שהתחברתי אחרי 9 שנים לידיעה הזאת. הייתי מקלה על עצמי המון". 

לסיכום: הורות בגיל מאוחר, כשבישראל נשים מתחתנות בגיל צעיר. איך החוויה הזאת בשבילך?

"זה שוק, בכלל לא ידעתי שאני צריכה להאכיל את הילדה כל 3 שעות, הייתי מנותקת ואמרתי טוב יאללה נסתדר. זה היה מורכב, תהליך של הסתגלות. זה תהליך של התבשלות, קשר של מפגש זה לא בום טראח. נשים לא מדברות על זה, זה קטע מורכב. המפגש ראשוני, עם אדם. אדם שהוא הבן שלך או הבת שלך, זה אירוע. לא תמיד מתחברים, יש הרבה סטיגמות ויש איזה רושם שהוא לא נכון. תמיד היה לי פחד ב-9 חודשים האלה משייכות וחיבור, פחדתי מהרגשות שלי. ואלוהים עזר לי. פחדתי וברוך ה' ראיתי שהכל בסדר. וזה לא קל להסתגל למבנה משפחתי חדש. ואז מגיע המפגש ולאט לאט את בונה. וכשהבאתי את הבת השנייה שלי, ויקטוריה, גם אותם פחדים כמו עם הבת הראשונה, כי זה אותו דבר, אבל הייתה למידה מהגידול של הבת הראשונה שלי, רנה. לא לקחתי הופעות, החלטתי שאני לא מופיעה בחודש שהיא מגיעה לעולם ואני לא מטרטרת את עצמי ואני נוכחת. אני זוכרת שהייתי בגיאורגיה ושאלתי את שמעון אלקבץ 'מה קורה' ואני מתחילה להתערער כזה 'מה אני עושה פה?', כאילו אחרי הלידה כבר. הוא פשוט הרגיע אותי. שלומי תמיד יודע לפרק לי את הדברים ושם אותם בראש, בול במקום".

עוד ב-

שר הבריאות: סכום התמיכות לבריאות הנפש יוכפל ל-600 מיליון שקל

לכתבה המלאה