תרבות ופנאי

"ביטלג'וס ביטלג'וס" : יצירה קולנועית מבריקה שלא מביישת את טים ברטון

36 שנים חלפו מיציאת קומדיית האימה "ביטלג'ורס" המצליחה של הבמאי טים ברטון. בשבוע שעבר, עלה בבתי הקולנוע סרט המשך מוצלח שעונה על הציפיות של הצופים | ציון: 4 כוכבים

אביב עגיב | 8/9/2024 9:00

36 שנים עברו מאז יצאת הסרט 'ביטלג'וס', קומדיית האימה המכוננת של הבמאי טים ברטון שזמן אמת, זכתה להצלחה קופתית גדולה. במרוצת השנים, הסרט הגיע למעמד של פולחן ובצדק רב הפך גם לאחת היצירות המזוהות ביותר עם ברטון.

כעת, כשאנחנו בעיצומו של גל חידושים הגיע השבוע לאקרנים 'ביטלג'וס ביטלג'וס', אשר בדומה לסרט ההוא גם הפעם ברטון היה אמון על הבימוי שלו. בסרט ההמשך לסרט משנות ה-80 ברטון, מצליח לאגד בתוכו בין השאר את וינונה ריידר אשר כיכבה בסרט הראשון בתפקיד הבת מגלמת כעת, את האימא ולצדה אנסמבל עשיר של שחקנים מוכרים וחדשים.

מתוך הסרט, ביטלג'וס ביטלג'וס, קרדיט: טוליפ אנטרטיינמנט

הסרט מתבלט בניסיון שלו לייצר המשך בין דורי בין המקור לנוכחי ולפנות לקהלה חדש. הוא שופע בעולם הוויזואלי המרשים שיצר ברטון בסרט הראשון וברפרנסים ומחוות לסרט המקורי.

במרכז הסרט אנו מתוודעים שוב ללידיה דיץ (ריידר) שבגרה מאז והפכה לאימא לילדה מתבגרת (ג'נה אורטגה, "וונסדי") ועיקר התמחותה הוא בלתקשר עם המתים. היא עושה זאת בעיקר במסגרת תוכנית טלוויזיה בהגשתה ושאותה מפיק ועורך בן זוגה הנכלולי (ג'סטין ת'רו).

בשל מוות במשפחה לידיה ובתה נאלצות לתקשר אחת עם השנייה ולשוב לבית הרדוף והמפורסם ביחד עם אמה של לידיה (קת'רין אוהרה הנהדרת שחוזרת לתפקידה מהסרט המקורי).

שלוש הנשים תפגשנה בבית הרדוף את ביטלג'וס – הלא הוא מייקל קייטן שמוכיח גם בגיל 72 שהוא עדין בשיאו. בכלל, זה נדמה כי קיטון, שהוא אחד מעמודי התווך של הסרט, מתענג על כל רגע ורגע בו ונחוש להטביע חותם, וזה עובד לו לא רע בכלל.

הוא מצליח לשחזר את המוטיבים הקומיים והנבזיים של השד הערמומי מהסרט הראשון ומצליח להפחיד ולהגעיל בו זמנית ובעיקר להיות האטרקציה המרכזית של הסרט שבא ממנה עוד ועוד. לעיסה הזו מצטרפת גם מוניקה בלוצ'י באחד מהתפקידים הכי מוזרים ומיותרים בקריירה שלה ובדומה לה גם וויליאם דפו.

ג'נה אורטגה, שהפליאה כבר בתור וונסדי והפכה לאחת הכוכבת הצעירות המצליחות בהוליווד מוכיחה את האיכויות שלה. גם כאן, היא מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד, ומזכירה את התפקיד שגילמה אמה בסרט הקודם.

גם וינונה ריידר מצליחה להציג תצוגת משחק לא מבישה כלל וכמוה גם אוהרה שנוטפת כריזמה ומצליחה לשחזר בטבעיות את תפקידה מהסרט המקורי. מעל כולם מתעלה מייקל קיטון שבגיל 72 עושה בית ספר לכל הצעירים ומצליח להחזיק את הסרט על כתפיו.

המעלות של הסרט מתבטאות ביכולת של ברטון להפוך את עולם הדימויים שברא לקצת יותר משעה וחצי מהנות וכיפיות של אימה משולהבת בקומיות וגועל. הוא מצליח כמעט 4 עשורים אחרי להוכיח שכוחו עדיין במותניו ולהציג את אותם אלמנטים שהיו הצלחה בסרט הקודם וגם לפנות בטבעיות לקהל הצעיר יותר בכמה וכמה רפרנסים מובהקים.

הקסם של הסרט טמון באותה שפה ברטונית ייחודית שלו שהפכה מזמן לסימן ההיכר שלו. נוסף לאלו, יש בסרט כמה וכמה סצנות מרשימות ממש כמו זו של סופת חול וכן כמה דיאלוגים מבריקים במיוחד.

עם זאת, הסרט לא חף מפגמים. המרכזי שבהם היא חוסר עקביות בעלילה ובסיפור המסגרת שלו שמפנה בו את עיקר תשומת הלב לדינמיקה הנשית של בנות המשפחה ובנסיבות שהובילו את האיחוד הזה.

עוד ב-

הסרט הזה הוא דוגמה ליצירה לא החלטית, שאיחרה את זמנה בענק

לכתבה המלאה

כמו כן, גם התסריט לא לינארי ושופע חורים. שכן, לאורך הסרט ישנן לא מעט סצנות ועלילות משנה מקבילות חסרות עוצמה שנדמה שנתפרו לעלילה בצורה גסה מדי. עם זאת, ברטון מצליח להביא תוצר ראוי ולא מביש כלל ולהוכיח שהוא לא איבד מהקסם שלו גם אחרי 36 שנה.