התביעה שהוגשה בימים האחרונים נגד חברת הקורקינטים הגרמנית Tier מעלה לדיון סוגיה כאובה בתחום הצרכנית: תשלום עודף על שירותים. בבקשה להכרה בתביעה ייצוגית טוען עו"ד עידן סגר כי טיר "גובה מהלקוחות המשתמשים בשירותיה סכומי כסף שלא כדין" ו"מפרה את החוזה האחיד מולם", משום שהיא גובה את התעריף המלא על כל דקה בתחילת אותה דקה – כלומה בשנייה הראשונה הלקוח מחויב על דקה שלמה. האמנם?

בדקנו את תנאי השימוש בשירותים דומים וגילינו שמדובר בפרקטיקה נפוצה, כך שללא ספק אין כאן שום הפרה של חוזה אחיד: החוזה של טיר, בישראל, גרמניה וכל מדינה אחרת שהיא פועלת בה, מציין את העיגול כלפי מעלה; כך גם החוזים של החברות Bird, Lime ואפילו Dott, שבתביעה הזו נטען משום מה כי היא גובה לפי שנייה – מה שלפי בדיקת אתר ice אינו נכון כלל. לגבי חברת Wind של יאנגו לא הצלחנו למצוא הסכם שימוש מפורט, אך בתביעה מצוין כי גם היא משתמשת באותה שיטת גבייה.

אבל קורקינטים אינם השירותים היחידים שמעגלים את הזמן כלפי מעלה: שירות השכרת האופניים תל אופן, המופעל על ידי עיריית תל אביב, גם הוא מחייב את המשתמשים בתחילת כל דקה על כל הדקה. עם זאת, שירות השכרת המכוניות אוטותל של תל-אביב, המופעל על ידי חברת GoTo Global, ושירות Car2Go של אותה חברה, משתמשים בשיטות הוגנות יותר, כאשר בראשון מחושב זמן ההשכרה לפי שנייה ובשני השעה מעוגלת לשעה הקרובה ביותר – כלומר אם החזרתם רכב בחצי השעה הראשונה של שעה כלשהיא לאחר ההשכרה תחויבו כאילו החזרתם אותו בסוף השעה הקודמת, אך אם תחזירו אותו מהדקה ה-31 ואילך תחויבו על השעה עד תומה.

עוד ב-

ענקית השכרת הקורקינטים נתבעת: "גובים כסף שלא כדין"

לכתבה המלאה

גם בתחום התקשורת התנהל בעבר דיון על אותה פרקטיקה, כאשר הספקיות היו גובות עד שנות ה-90 על דקה שלמה בתחילת הדקה, לאחר מכן, לקראת סוף העשור הורה להן הרישיון לפרק את הדקה ליחידות של 12 שניות ובשנות ה-2000 תוקן החוק והרישיון כך שהגבייה תיעשה לפי שניות בודדות (אם כי פרטנר, למשל, הודתה ב-2012 בכך שהפרה את ההוראה הזו והמשיכה לגבות על דקות שלמות בחלק מהתוכניות). עם זאת, כאמור, עדיין מדובר בפרקטיקה מקובלת בתחומים אחרים (מתי בפעם האחרונה, למשל, שכרתם מכונית בחו"ל, החזרתם אותם אחרי יומיים וחצי ולא שילמתם על שלושה ימי השכרה מלאים?) – וכל עוד אין תקנה שאוסרת או מגבילה זאת, לא ברור מה מנסות התביעות הללו להשיג.