לאחרונה מתרבות הטענות כנגד הפרקטיקה המקובלת בסופרים וברשתות השיווק, לפיה כאשר מתגלים חוסרים בקופה, מנכים סכומים אלה ממשכורתם של הקופאים. בסוגיה זו ישנם מספר כללים ועקרונות שנועדו בעיקרם להגן על העובד. חוק הגנת השכר שנועד להגן על שכרו של העובד מהיבטים שונים, כגון: מועד התשלום, גובה התשלום ועוד.  

החוק מטיל סנקציות חמורות על מי שפוגע בשכרו של העובד. בין היתר, כחלק מההגנה על השכר, החוק מגביל את יכולתו של המעסיק, שהשכר נמצא אצלו, לבצע ניכויים מהשכר למקרים המפורטים בחוק, כמו מיסים והפרשות לפנסיה. אחד החריגים המותרים הוא ניכוי חוב שהעובד חייב למעסיק, ובתנאי שהעובד הסכים לכך, בכתב.

 
מדוע ישנן הגבלות לניכויים משכר העובד?
מכיוון שהשכר נמצא בשליטת המעסיק עד שהוא משולם לעובד, למעסיק קל לקזז ולנכות רכיבים מהשכר בתואנות שונות, כגון קנסות וסנקציות למיניהם. כדי להגן אפוא על שכרו של העובד, ולא לתת למעסיק לפגוע בשכר באופן שרירותי, המחוקק אסר על המעסיק לנכות משכר העובד כל מה שלא נקבע בחוק או מוסכם על העובד.

האם "חוסרי קופה" נחשב חוב של העובד למעסיק?
זו אכן אחת השאלות הראשונות שצריך לבדוק, שהרי לא תמיד החוסרים שנוצרים בקופה הם באשמת העובד. בית הדין לעבודה ציין שלעתים החוסרים נובעים מאילוצי עבודה, לחץ ועומס, ולא תמיד נכון להטיל את האחריות על כתפי העובד ולקבוע שהוא חייב את הכסף למעסיק.

ומה בעניין הסכמת העובד לניכוי? האם הוא באמת מסכים?
גם כאן התשובה אינה פשוטה כלל: בית הדין לעבודה יוצר מספר הבחנות בעניין זה, כדי שניתן יהיה לדעת אם באמת מדובר בהסכמה של העובד. כך למשל, מבחין בית הדין לעבודה בין הסכמה עקרונית לניכוי שנחתמה לפני שקרה המקרה, כגון בעת קבלת העובד לעבודה, לבין הסכמה קונקרטית לניכוי לאחר שקרה המקרה, כאשר העובד יודע על איזה סכום הוא חותם.

 קרדיט לצילום: אליאור דנינו

במקרה הראשון, בית הדין לעבודה קובע שלא מדובר בהסכמה מלאה, שהרי בעת שחתם על הסכם קבלתו לעבודה, לא ידע העובד האם אי פעם יהיה חסר לו כסף בקופה, איך זה יקרה ובאיזה סכום יהיה מדובר. לכן, הסכמתו היתה ערטילאית ולא מחייבת. לעומת זאת, במקרה השני, כאשר העובד חותם על הסכמה לאחר שקרה המקרה, אזי מדובר בהסכמה מודעת, מאחר שהוא מודע למקרה, לנסיבות ולסכום המדוייק שעליו הוא מסכים לניכוי. הבחנה נוספת שבוחן בית הדין היא האם יש איום, אפילו סמוי, על העובד להסכים, אחרת ייפגע או יאבד את מקום עבודתו. במקרה כזה גם הסכמה מודעת לא תיחשב כהסכמה תקפה.

אז למה בכלל לאפשר ניכוי כזה משכר העובד ולא לפסול זאת לגמרי?
צריך לראות גם את האינטרס של המעסיק: בדרך כלל מעסיק כזה, סופר או רשת גדולה, נתקל בחוסרים רבים וההצטברות שלהם יכולה להוביל להפסדים ניכרים. לא ניתן על כל מקרה ומקרה לתבוע את העובד על סכומים כאלה, והדרך הפשוטה ביותר היא להטיל את האחריות על הקופאי שהקופה הייתה באחריותו. כמו כן, כיום יש שיטות הונאה וגניבה מתוחכמות של עובדים, ואחת מהן היא פשוט ליצור חוסרים בקופה בסכומים קטנים שמצטברים לסכומים גדולים. קשה לדרוש ממעסיק לוותר על סכומים אלה, וברוב המקרים אכן מדובר באחריות של העובד המופקד על כספים אלה.

אז מה הפתרון והדרך הנכונה לנקוט, הן מצד המעסיקים והן מצד העובדים?
אין לכך תשובה חד משמעית וזה תלוי בנסיבות: בית הדין לעבודה קבע שאין זה הגיוני שכל חוסר בקופה ייפול על כתפי הקופאי. יש מקום לאפשר לקופאי לתת הסבר לחוסרים לפני שמחייבים אותו לשלם על כך, כגון אם היה לחץ מיוחד או נסיבות אחרות שמצדיקות את החוסרים. במקרה שהרשת מנכה משכרו של העובד את החוסרים באופן אוטומוטי וגורף, הדבר אינו תקין. כמו כן, יש מקרים שניתן לקבוע רף שממנו מנכים חוסרים, למשל רק מעל 50 שקל, משום שחוסר בפחות מכך יכול להעיד על טעויות עקב לחץ ועומס ולא רשלנות או חלילה מעבר לכך.

בשורה התחתונה, צריך לפעול בצורה מידתית, מתוך שיקול דעת והתחשבות בעובד, אחרת בית הדין לעבודה יקבע שמדובר בניכוי פסול, בניגוד לחוק הגנת השכר, על כל הסנקציות המתלוות לכך.

עוד ב-

רמי לוי מסתבך: זו התביעה הייצוגית שהוגשה נגדו

לכתבה המלאה

הכותב עו"ד ד"ר ירון קטן מומחה לדיני עבודה ומרצה באוניברסיטת בר-אילן והקריה האקדמית אונו