בשנת 2004, לפני 22 שנה, התקבלתי ללימודים ביחידה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת בר-אילן. הייתי אז בן 24, לאחר שירות צבאי ובעל תואר ראשון במדעי המדינה. החלטתי ללמוד תקשורת בעיקר מתוך רצון לחשוף דברים שהציבור לא שומע או שמסתירים ממנו בכוונה. כבר בימים הראשונים על ספסל הלימודים למדתי שיעור חשוב במקצוע העתידי שלי. מרצה בכיר, שבעבר היה עיתונאי, אמר לנו בציווי: "תזכרו, אמת יש רק אחת. או שאתה מספר אותה או שאתה מעוות את המציאות. כל השאר זה רעשי רקע".

כשסיפרתי את זה לחבריי הם צחקו. "אין כזה דבר, כל אחד רואה בצורה שונה את האמת", הם אמרו. אני השבתי: "זה שאתם רואים בצורה אחרת לא אומר שאין אמת אחת". איך אומרים "אמת" ברבים? הנה לכם דוגמה: שקרים אפשר להגיד ברבים בקלות, אמת תמיד נשארת אחת.

השיעור הזה נצרב בזיכרוני ובתודעתי המקצועית. עבדתי בעיתונות הכתובה, ברדיו, בטלוויזיה ובתקשורת הדיגיטלית, לימדתי באוניברסיטה, סיקרתי אירועים חשובים בתולדות המדינה במשך 16 שנים, עד שנבחרתי לכנסת. תמיד ידעתי – אמת יש רק אחת, ואותה ורק אותה אני חייב לספר לציבור.

למה נזכרתי בסיפור הזה דווקא היום – בעודי יושב כחבר הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התקשורת שמקדמת הממשלה בהובלת שר התקשורת שלמה קרעי, בניגוד מוחלט לחוות דעת של אנשי מקצוע וגופים ציבוריים רבים? כי הגופים הללו פשוט חוששים לעתידה של התקשורת החופשית בישראל – ובצדק חוששים.

שר התקשורת ויושבת ראש הוועדה מציגים את המהלך כניסיון לשבור את מה שהם מכנים המונופול של התקשורת בישראל – משום שהם רואים אמת אחרת. מבחינתם אמת זה לא עניין של עובדה ותוצאה של עבודה מקצועית. עבורם "אמת" זו העמדה הפוליטית שמטיבה עם ציבור הבוחרים שלהם. במילים אחרות, הם רוצים שהתקשורת בישראל תהיה כזאת שתגיד רק מה שטוב לפוליטיקאים. מה הנימוק? פשוט מאוד – הם טוענים שהם מייצגים את הציבור שבחר בהם, והם והתקשורת חייבים לייצג את הציבור.

אז שיהיה ברור: התקשורת לא חייבת לייצג את הציבור. התקשורת מחויבת לשרת את הציבור בכך שהיא דורשת מפוליטיקאים להגיד את האמת לציבור. תפקידה לבקר את השלטון, לחשוף את השחיתות ולהוות מצפן מוסרי במקומות שבהם השלטון כשל. לזה קוראים עבודה מקצועית – היא כוללת בדיקת עובדות, הצגה נכונה של דברים, אי-נקיטת עמדה פוליטית בסיקור האירוע.

לצערי, חוק התקשורת שמקודם כרגע בכנסת לא בא לשרת את הציבור. הוא נולד בחטא כאשר שר התקשורת הכריז כי מצד אחד הוא נגד הכבדת הרגולציה בשוק החדשות והאקטואליה, מצד שני, קרוב ל-200 סעיפים של החוק מעידים דווקא על עומס יתר בנושא הרגולציה ומאיימים על העבודה העיתונאית החופשית. החוק הזה מסוכן לתקשורת ולדמוקרטיה הישראלית בזה שהוא מבטל למעשה את הדרישות המחמירות למקצוע העיתונות. למעשה מרוח הדברים עצם היכולת לשדר מספיקה כדי להפוך אדם לשחקן בזירה התקשורתית, בלי לייחס חשיבות ממשית להכשרתו המקצועית.

אז גברת דיסטל אטבריאן ואדון קרעי הנכבדים – לא כל אזרח יכול להיות עיתונאי. ממש לא. כמו שלא כל אזרח יכול להיות טייס, רופא או מורה ללא ההכשרה המתאימה. לכן החוק הזה יפגע בתקשורת המקצועית – ועלינו להבטיח לבטל אותו מיד כשנחזור לשלטון. למעשה, המקצוע היחיד שלא דורש הכשרה במדינת ישראל – הוא להיות חבר הכנסת. חוסר ההבנה הבסיסי של העבודה עיתונאית הוא זה שגורם לאנשים שלא הוכשרו להיות פרלמנטרים לחוקק חוקים הזויים כאלה.

עוד ב-

האיום האמיתי מטהראן: המעבר מתיאוקרטיה לדיקטטורה צבאית-דתית

לכתבה המלאה

*הכותב, יבגני סובה, הוא חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו וסגן יו"ר הכנסת.