אם לאלימות היו מניות, הן היו השקעה בטוחה. בישראל כמו בעולם כולו, אין כמעט פינה שלא היה בה רצח, אין כמעט בית משותף שלא הוזעקה אליו משטרה, אין כמעט כביש שלא ראה דם, לא עובר יום בלי מאושפזים חדשים, תלונות חדשות וידיעות חדשותיות מזעזעות שכבר לא מזעזעות אף אחד. "נהיה עם נורמלי רק כשיהיה גנב עברי ראשון", חזה פעם ביאליק, בתל אביב אחרת. אפילו מאה שנה לא עברו מאז, וברחובה של אותה עיר נמצא בימים האחרונים ראש כרות של גבר – וזה אפילו לא כותרת צדדית בעיתון, אלא תוספת לכתבה על אישה צעירה שאחיה חשודים ברציחתה בשם "כבוד המשפחה".

וכשהאלימות משתוללת בכל מקום, משליך הדבר גם על נתוני האלימות הביתית, שממנה סובלות בדרך כלל הנשים, ואיתן הילדים, החווים בעוצמה יתרה כל טראומה משפחתית. למעלה מ-30 נרצחות בשנת 2025, הן רק ביטוי הקצה של תופעה שמהווה את אחת הרעות החולות של החברה. בישראל, עשרות אלפי נשים בשנה סובלות מאלימות בתוך המשפחה, כשלפי דו"ח האלימות של ויצו קרוב ל-12 אלף תלונות על אלימות כלפי נשים מוגשות למשטרה בכל שנה. גם במקרים "הקלים", שבהם לא נשפך דם, נשים אלה מאבדות באחת את כל תחושת הביטחון האישי שמגיעה לכל אדם – ונותרות מצולקות, מחוללות, משועבדות, מוחלשות, ומופקרות לקראת פרץ האלימות הבא.

מי שלא מזדעזעים מכל זה, הן רשויות השלטון שלנו, שאפילו לא יודעות לספק נתונים אחידים ובדוקים לרמת האלימות תוך-משפחתית. הטיפול, המפוצל בין משרדים שונים, לא מקבל עדיין סמכות רשמית שתתכלל אותו, תסנכרן בין הזרועות השונות העוסקות בו, ותוביל מדיניות ממלכתית רשמית להתמודדות עם האתגר. "שכונה" קוראים לזה בשפת העם, ובשכונה הזאת, אפילו נתוני בסיס כדי לייצר דו"ח מסודר – מתקשה ויצו לקבל מהגורמים הרשמיים.

את הביקורת יש להפנות אל מתווי המדיניות, נבחרי העם, ולא רק אלה שבשלטון כרגע, אלא גם אלה שהיו שם לפניהם ואלה שמהווים כיום אלטרנטיבה שלטונית. אל כולם מופנית האצבע המאשימה: למפלגות הימין, שלא מאיימות להפיל את הממשלה אם עוד אישה תירצח חודש אחרי שהגישה במשטרה תלונה נגד אלימות כלפיה; לנשות הקואליציה, שלא דורשות הקמת מאגר מידע מסודר ושקוף לאלימות במשפחה והטיפול בה; למפלגות השמאל, שלא מציגות כעקרון בסיסי לקואליציה העתידית מניעת נשק אישי מגברים עם עבר של אלימות במשפחה; למפלגות החרדיות, שלא דורשות את הגברת השיטור במגזר שלהן והפסקת הלחץ החברתי על נשים המבקשות להתלונן כנגד הבעל; למפלגות הערביות, שלא יוצאות בגינוי גורף לנוהג הברברי והמחליא של הוצאות להורג על "כבוד המשפחה"; וגם לערוצי התקשורת, שלא פותחים מהדורות עם הכותרת שמעתה כל אישה רשאית לדרוש, בהליך פשוט, איזוק אלקטרוני לבן זוגה האלים שהוצא נגדו צו הרחקה. לכולם.

אם לומר את האמת, שינוי אמיתי לא נראה בשלב זה באופק, ויום הזדהות שנתי אחד לא ישנה את חוסר לקיחת האחריות של הגורמים השונים. על האישה הבאה שתירצח נגיד כנראה שאפשר היה להציל אותה – אבל שקוף שזה לא יקרה. זה, למרבה הצער, הדבר השקוף היחיד בטיפול בתחום. 

עוד ב-

80 שנה אחרי: האם אירופה שוב מתעלמת מהאיום?

לכתבה המלאה

* הכותבת, אניטה פרידמן, היא יו"ר תנועת ויצו העולמית.