עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון, כתב אמש (שבת) שלא כהרגלו פוסט אישי וחושפני בחשבון הטוויטר שלו, בו הוא מדבר על הקשיים בהתמודדות שלו עם נושא הספורט וספציפית ריצה - העליות והירידות, ההתמודות הנפשית והפיזית וגם נתן כמה טיפים מחוויותיו האישיות בתחום.

כך הוא כתב: "בדיוק לפני 3 שנים הצלחתי סוף סוף לחזור לרוץ. מדי פעם, כדי לקבל מוטיבציה, אני מסתכל ב-polar flow בריצות הראשונות. דקה וחצי ריצה בקצב של 8 דקות לק"מ, דקה וחצי הליכה. כפול 4. ואז כפול 6. ואז דקה מתחברת לדקה וההליכה נשמטת, עד שבאוקטובר 2020 הצלחתי לרוץ 10 ק"מ ב-78 דקות. לא היה מיובש ממני ולא היה גאה ממני, למרות שפעם רצתי 10 ב-46:17. אבל זה היה קל. ועכשיו, כל כך קשה, כל דקה נחצבת בייסורים.

מאז שחזרתי לרוץ יצאתי החוצה 559 פעמים, 4,565 ק"מ במצטבר. עשיתי מרתון אחד כושל ומרתון אחד שסיימתי. לא הייתי אומר שהוא היה מוצלח כי רציתי יותר מהר. אבל סיימתי. תחושות הכבדות, הייאוש, הכישלון, הנפיחות. הבור שנכרה כל יום של בטלנות והקושי להרים את עצמך החוצה. לכבוד השלוש שנים סילקתי מהמתלה את כל המזכרות מהמרוצים והשארתי רק 2 המרתונים שעשיתי. תל אביב ב-2012, סביליה ב-2023. הם מביטים בי מאחורה כשאני כותב, ומזכירים לי שהמאמץ שווה את זה. גם שקשה ולאחרונה, קשה. לא רוצה לגנוב חוויות פה מנשים, אבל אני מרגיש שמרתון זה כמו לידה. פסגה, שאחריה לא נשאר מהגוף דבר. חשבתי שאחזור מסביליה בכושר משוגע, אבל חזרתי מפורק פיזית ונפשית, חולה, ואז שוב חולה, ואז אלרגיה, ואז שוב חולה, ואז אנטיביוטיקה שפירקה אותי.

ופתאום לרוץ 10 נראה קשה כל כך, כאילו זקנה קפצה עלי באחת. והיום הבהיר והנפלא בסביליה שהיה אך לפני חודשיים, נראה רחוק, כאילו מעולם אחר. כשקשה, שהגוף לוקח צעד אחורה כמו אחרי קורונה או דלקת ריאות, יש מלחמה בין שהיית למה שאתה נחשב. ובפער, המוטיבציה נופלת חלל. לוקח שבוע שבועיים להבין שחזרת אחורה, וצריך לחזור אחורה. להיזכר בהתחלה, מה עבד לך אז וליישם. והרבה שואלים אותי, איך מתחילים. אני יכול רק לכתוב איך אני הצלחתי להתחיל שוב.

הדבר הראשון הוא ההכרה במגבלות. תמיד תרוץ יותר לאט ממה שאתה חושב שאתה רץ לאט. זה הכשל הראשון באנשים שעושים כושר: מאמץ יתר. מאמץ יתר לא משפר את הגוף, הוא מתיש אותו, מביא פציעות ואכזבות. 7 דקות לק"מ נראה לך לאט? תעשה 7:30. 6 לאט: תאט עוד. ההרגל יותר חשוב מהשעון. להיות ריאלי ומפוכח במטרות. לרוץ בעיני זה דרך חיים. זה מדיטציה. זה שלווה. זה דרך לראות מקומות ולראות עולם. לאהוב את העיר שלך מחדש. להתבונן פנימה, החוצה. אבל כל אחד והמטרות שלו. יש אנשים למשל שרוצים לרוץ כדי לרזות. מי שזה המטרה שלו, צריך לתכנן לרזות. כי אם לא מרזים, מאבדים עניין.

להבין שיש כישלונות ועיכובים. בסוף, הרצים החובבים, זה לא חיינו. כשהכל הולך טוב זה קל וכיף. אבל תמיד יש מעצורים. מחלה, פציעה, עומס בעבודה, עומס נפשי. לא הולך. יעדים מתעכבים. מרוצים מתמהמהים. לגרד את עצמך ביום רע, אחרי ריצה לא טובה, זה קשה. צריך להבין שזה החיים, ולפרק את המנגנונים של תחושת הכישלון ולייצר את המוטיבציה ליום הבא. לחשוב על כאב. ריצה זה דבר שנותן תחושה עילאית, אבל הרבה פעמים, הוא פשוט כואב. כואב בכפות רגליים, ברגליים, באגן, במקרבים, בגב, בריאות. הגוף רוצה לעצור.

עם הזמן, לומדים את המיומנות הזאת. אבל מההתחלה, לחשוב איך אני מרגיש שכואב לי. איך אני מתמודד עם זה. איזה כאב אני יכול לסבול ואיזה כאב אני לא יכול לסבול. כמה זמן שאני יכול לרוץ על כאב. להפסיק להשוות. תמיד יהיה את האדם שירוץ יותר מהר ממך. שיהיה לו יותר קל. שבקלות יעשה מה שלך קשה. התחרות היא רק נגד עצמך. לכל אחד הגוף שלו, הסיפור חיים שלו, הנפש שלו, ההרגלים שלו. יצאת – ניצחת.

עוד ב-

חיים לוינסון: "אבישי רביב צריך לקבל צל"ש"

לכתבה המלאה

לאהוב. מי שלא אוהב את זה, ורץ למטרה מסוימת, בסוף לא יתמיד. זה תובעני וקשה מדי מכדי לעשות את זה כשלא אוהבים. צריך לפתוח את הלב לדבר הזה, ולראות את היופי שבו. לא תמיד רואים את האהבה ממבט ראשון, אבל זה שם. כשמרגישים את אהבת הריצה, זה אושר. ומי שלא מרגיש, יש גם ספורטים אחרים".