בעקבות חשיפת פרשת NSO, יש להחזיר את המשטרה ליסודות בחסות האמצעים הטכנולוגיים - ואל תתבלבלו הם עוקבים אחרי כולנו ולא רק אחרי בכירים - המשטרה שכחה איך לעשות את עבודתה. המפץ הנוכחי יכול להיות פתח גם לאופטימיות. השבוע העלה שר האוצר אביגדור ליברמן תמונה שלו עם טלפון טיפש, זחוח במיוחד הוא צייץ שעכשיו כולם מבינים. והאמת, שאני לא כל כך מבין, כי רק מי שיש לו מה להסתיר משתמש באמצעים שקשה לאתר, ואם ליברמן חש צורך להסתתר למה שלא ננהג כמוהו?

״מה כבר ימצאו אצלי, רשימת קניות? תמונות של הילדים? איזה סטיקר מטופש או התכתשות עם יו״ר הועד בבניין?", היא המחשבה שיש לרוב האנשים, כי רובנו מרגישים לא מספיק חשובים, לא מספיק ראויים. אבל במדינה קטנה כמו שלנו כולם חשודים, ההיא ששמה סטיקר של לך, ההוא שקונה מדי פעם חמישה גרם קנאביס, מהנדס התוכנה או רופאת הילדים. החיטוט או החיפוש לא נועדו רק לבכירים. יש תנועה שלמה כמעט לא מורגשת של ספקנים, תנועת החושבים, מנטליות של מערערים, הם ברמה מסוימת הסכנה האמיתית ליציבותו של שלטון.

זו לא תופעה חדשה, בה השלטון מוצא לנכון לרגל אחר אזרחים, למלא עשרות עמודים של תיקי מודיעין. למעשה מדובר בשטיק ישן, בשנות החמישים של המאה העשרים לסנטור מקארתי נמאס. נמאס לו משמאלנים, מהומואים, מעיתונאים, מוועדי עובדים, משחקנים, פשוט נמאס, אז הוא ואחד גיי אדגר הובר החליטו לפעול. מקארתיזם קראו לזה, שיטה בה "האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה".

ההאשמה גורמת לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו - הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ופגיעה בזכויות האדם ובזכויות האזרח שלו, ובעיקר בזכויות הקשורות לחופש הביטוי. ההאשמות המובעות הן בעיקר האשמות של חוסר נאמנות, חתרנות או בגידה, והן מבוססות על שיטות חקירה בלתי הוגנות, שמועות, ראיות בלתי מספיקות ועדויות מפוקפקות. בדרך כלל האשמות אלו נועדו כדי להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות.

איך אתם מצפים שננצח? השוטר החביב שמופיע תדיר בכל פאנל מסביר שמדובר בשימוש מידתי שמחייב צו שיפוטי. עשרות עמודים של טורי דעה, נימוקים והסברים שרק כך אפשר לנטר את פעילות ארגוני פשיעה מסוכנים, למנוע חדירה של רעיונות מסוכנים. ואנחנו כמו פתיים טובים בעוד כמה שבועות או אפילו ימים נתרצה כי מה כבר יש לנו להסתיר.
 

מישהו יזכיר לנו את התקנונים של ג'ימייל, של פייסבוק ואפילו של טינדר, אלה שמאפשרים סריקה של כל התכנים שלנו לצרכים מסחריים. זה יראה הגיוני, אם כדי שימכרו לי תחתוניות אלסטיות או משחת שיניים אני מאפשר חדירה לכל מה שנמצא בדבר הכי אינטימי שלי? כן, אותו הטלפון שהפך ליומן, אלבום תמונות, מערכת בידור מרכז החיים החברתי, זה שמתעד כל נסיעה, כל ביקור באתר כל סטייה מינית הכי קטנה, אם לחברות מסחריות אני מרשה למה לא לממשלה?

מונח פרטיות לא היה שברירי יותר מעולם. זה לא השכן מתקופת מקארתי שהלשין, אלה המצלמות בכל צומת, זה זיכרון המטמון בדפדפן, עבדים של אלגוריתם, שיודע מתי בא לי לטוס, מה אני אוהב לאכול, עם מי אני מפלרטט ולאן אמשיך אחרי הפגישה של 11. באיזה שהוא אולם, כנראה באחת מאזורי התעשייה, עשרות אנשים מקבלים מידע על רבבות - לא רק על רמי לוי או אילן ישועה. זו לא פריווילגיה של אפי נווה ואתי כרייף, גם את, גם אני ובטח אתה, כל אחד מאתנו נמצא בקרב שאין לו מושג בכלל שהוא מתנהל.

יבואו הטהרנים ויגידו כך המדינה מגינה על עצמה מפני חתרנים שכמותי, כי מי שאין לו מה להסתיר לא צריך לפחד, אבל למי מאתנו אין מה להסתיר? ומה קובע בכלל מה צריך להסתיר? אתיופי שמוחה הוא חשוד? מישהו שמוציא קיטור על יוקר מחיה עשה משהו רע? מישהי שהגיעה כל שבת לבלפור כדי למחות אשמה? ההם שלא מתחסנים מבחירה, אלה הפוליאמורים, הדו מיניים, הרב שלביים, החד ממדיים.

במלחמת יום כיפור כשלו האמצעים המיוחדים, לא משום שלא זיהו תנועה אלא כי האיש שצפה לא ידע מה לעשות עם המידע. אם המדינה רוצה להילחם בפשיעה שתחזור לבסיס, לעבודת שיטור אמיתית, בלי צווים עמומים בשקיפות, כי עבריינים אמיתיים לא משתמשים במכשירים שפשוט לאכן, אין להם פייסבוק או טוויטר, והם בטח לא עושים צ’ק אין, את זה עושים רק נורמטיביים, את השימוש ברוגלות צריך לאסור, כי מיד אחרי החיפושים מגיעה תקופת הרשימות השחורות.

עוד ב-

ועדת חקירה לפרשת NSO הפכה בלתי נמנעת | דן מרגלית

לכתבה המלאה

הכותב מולי ארי, מנהל משברים, מנכ"ל ובעלים באימפקט שרותי תוכן