ערב פרוץ מלחמת ה-7 באוקטובר, עמדתי לא פעם משתאה נוכח חוסנה הבינלאומי של ישראל והצלחותיה הדיפלומטיות, כולל במזרח התיכון. אחר 57 שנות כיבוש, עם היקף התנחלויות אדיר ולאחר עשור שלם ללא שיח מדיני כלשהו עם הפלסטינים, היה כבר צריך להגיע הצונאמי הדיפלומטי, לפי כל מה שלמדתי בתחום.

למרבית הפלא - לא רק שהצונאמי לא הגיע, חל שיפור מתמיד במעמדנו הבינלאומי, כולל היותנו כפסע מיחסים דיפלומטיים מלאים עם סעודיה. ספרו של נתניהו "מקום תחת השמש", שהטיף לבניית עצמה צבאית-כלכלית וטכנולוגית כתעודת ביטוח מדינית, נראה היה ב 6 באוקטובר 2023 כמעט נבואי.
 

עוד ב-

חילופי שבויים תחילה - צו מוסרי עליון

לכתבה המלאה

בתוך תוכי חשתי ערב המלחמה שהמצב הכמעט אופורי הזה של ישראל בזירה הבינלאומית אינו בר קיימא, אבל לא יכולתי לדמיין כל תרחיש שישנה את מעמדנו הבינלאומי המשתפר. ישראל דהרה בבטחה וללא מעצור אל עבר שיאים חדשים במעמדה הגלובלי.

אבל אז, הגיעה האזעקה של שבת בשש וחצי בבוקר. האזעקה הזאת וכל מה שהתרחש בעקבותיה לא רק זעזעה את ביטחוננו, טלטלה את הכלכלה הישראלית והעמידה אותנו משתאים והמומים נוכח טרוריסטים חסרי מעצורים; בהסתכלות לאחור היא גרמה ל-U-Turn דיפלומטי במעמדנו הבינלאומי, שנראה היה ערב ה-7 באוקטובר בלתי ניתן לערעור.

כבר שבועות ספורים לאחר ההתקפה הנפשעת של החמאס, שבעקבותיה קיבלנו חיבוקי תמיכה רבים, החלה הביקורת. ככל שהלך וגדל מספר ההרוגים והפצועים הפלסטינים התחזק תהליך הנטישה של ישראל. במידה מסוימת ידענו שזה יקרה, אבל לא העלינו על דעתנו את עצמת המכה.

תמונות ההרס מעזה עוררו כעסים צבורים ונצורים בזירה הבינלאומית שנבעו מהתנהגותה של ישראל כלפי הפלסטינים וזלזולה בהחלטות הארגונים הבינלאומיים, במשך למעלה מחמישה עשורים. הכול היה נצור חזק בגלל מעמדה הצבאי-כלכלי האיתן של ישראל ויכולתה לעמוד בפני לחצים ואף להשיב ללוחצים כגמולם.

שחרור הנצרה, הציף את הכעסים הרדומים האלה, כאשר ההרג וההרס בעזה מצטרפים אליהם ויוצרים מסכת שלמה של צעדים אנטי-ישראליים ופרו-פלסטינים שצפו במקביל בעשרות מדינות, רבות מהן ידידות קרובות של ישראל. ארצות הברית הובילה את התהליך עם חזרה מובהקת לתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, סנקציות על מתנחלים פורעים ומאחזים ואיומים בנושא הגבלת האספקה של ציוד צבאי. אירופה הצטרפה עד מהרה ואליה מדינות נוספות דוגמת קנדה, אוסטרליה וניו זילנד.

זה כבר לא גשם. זה כבר צונאמי. היקף כזה של מחאה עולמית לא היה "מזיז" לישראל של לפני ה-7 באוקטובר, אבל הוא מאוד מאיים על ישראל של היום: חלשה יותר, אפופה בקשיים כלכליים וחברתיים הנובעים מהמלחמה, ותלויה ברצון הטוב של ידידותיה ובראשן ארצות הברית.

קשה להתרשם שהמנהיגות הישראלית מבינה זאת. מהפך דרמטי כזה הוא קשה ביותר לעיכול ואכן הוא עוד לא עוכל. ישראל עוד לא מבינה שהיא הגיע לקו האדום המדיני שחצייתו (דוגמת ירידה בלתי מתואמת לכיבוש רפיח) עלולה לגרום נזק בינלאומי שייקח הרבה מאוד שנים לתקן, במקרה הטוב.

הכותב: אלון ליאֵל, חוקר יחסים בינלאומיים, ודיפלומט ישראלי. כיהן כמנכ"ל משרד הכלכלה והתכנון בשנים 1994–1996, מנכ"ל משרד החוץ במשך כחצי שנה, וכן כיהן כממונה על היחסים בשגרירות ישראל באנקרה, טורקיה, וכשגריר בדרום אפריקה ובין השאר אבא של עיתונאית חדשות 12 דפנה ליאל