נתוני הפתיחה של "ריפלי",  שעלתה בנטפליקס בשישי האחרון היו מאתגרים במיוחד. ראשית, מדובר בעיבוד לסדרת ספרים מאמצע המאה הקודמת שעובדו ל-2 עיבודים קולנועיים מאוד מצליחים.

האחרון שבהם, שיצא בשנת 1999, הוא גם המוכר והמדובר ביותר מבין שני העיבודים. מדובר באחד מסרטי הפשע המשובחים של שנות ה-90' שנשא את השם "הכישרון של מר ריפלי". מאט דיימון גילם בשעתו את ריפלי, נוכל מהמם ומהפנט שכיכב לצד אנסמבל שחקנים מהשורה הראשונה – מג'וד לאו שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו, גווינת' פאלטרו שהייתה זוגתו בסרט וקייט בלאנשט.
 
כדי להימנע מהשוואה מתבקשת (ובלתי נמנעת) לסרט ההוא, נראה כי זאיליאן החליט ללכת על כיון קודר ואומנותי יותר. הדבר בא לידי ביטוי בכמה בידולים משמעותיים בסדרה ועיקרם זו הבחירה ללכת על צילום בסגנון שחור לבן.

לשם כך, גויס הצלם רוברט אלסוויט (ששיתף פעולה עמו ב"ליל האירוע") וכל מלאכת הצילום הופכת את הסדרה ליצירה בסגנון פילם נואר. משם כבר הכול נראה אחרת, שכן המשחק המעולה של ריפלי , שמגולם כאן על ידי אנדרו סקוט, מציג "ריפלי" אחר ממה שהכרנו אז.

ריפלי של סקוט הוא אדם נטול עכבות, אפל, אנמי שנמצא במשבר זהות מתמשך. הוא לא סימפתי ולא מעורר חיבה כפי שהיה בשעתו מאט דיימון ועם זאת, המשחק המאופק והאיטי שלו מספק כמה רגעים עוכרי שלווה שמצליחים לחדור מתחת לעור ככל שהסדרה מתקדמת. 

בבסיס העלילה של 'ריפלי' , נמצא אדם תמהוני ניו יורקי חסר חיים שעוסק למחייתו בהונאות.  הכול משתנה כשיום אחד הוא מקבל הצעה מעניינת מאיל ספינות שמבקש ממנו להישלח לנופיה הציוריים של איטליה במטרה להחזיר את בנו הסורר לחיקו. כשהוא מגיע לשם הוא פוגש את דיקי (ג'וני פלין שמככב בימים אלה בסרט "נפש אחת") ואת זוגתו, מארג' (שמגולמת על ידי דקוטה פנינג ובמקור גולמה על ידי גוינת' פאלטרו).

החבירה של ריפלי לזוג המדושן עונג שחי חיי עושר ורהב, מייצרת משולש מעוות והרסני שבמרכזו ריפלי זונח את המשימה שלשמה הוא נשלח ויותר משהוא רוצה את העושר של דיקי – הוא רוצה להיות הוא.

המשפט האחרון עשוי גם להיכתב בסימן שאלה וזה כל היופי בסדרה משום שלא ברור מה בדיוק הרצון של ריפלי לאורך הסדרה. בכל מקרה,  כל אלה גורמים לריפלי לבצע כמה וכמה פעולות הרסניות שמסבכות את העלילה וכמובן את כל השלישייה כולה.

"ריפלי" של נטפליקס היא סדרה טובה שמצליחה לעמוד בפני עצמה וזה כשלעצמו לא מובן מאליו. הוא נכנס בהצלחה רבה לנעליים הגדולות שהשאירה מאחור והיא מגיעה גם לאחר מבול של סדרות וסרטים על נוכלים מכל הסוגים.

על אף שהיא גוררת השוואות לכמה וכמה יצירות וסאטירות מעמדיות וחברתיות, היא איננה צל חיוור ומצליחה להיות ייחודית בפני עצמה. המשחק של פליבג ופנינג עושה היטב את העבודה. נקודת החולשה של הסרט טמונה בעיקר במשחק של ג'וני פלין שלא מצליח לייצר אמפתיה או עוצמה.

עוד ב-

הסרטים הטובים ביותר לצפייה בנטפליקס השבוע

לכתבה המלאה

הדבר נכון גם לחלקים האיטיים של הסדרה שביקשו לתת לה נופך אומנותי בדמות השוטים הארוכים על הפסלים והנופים של איטליה (בדומה לסגנון של הלוטוס הלבן), אך בפועל חלקים מהתוצאה טרחניים למדי וניתן היה לקצר אותן.