שאלת היום שאחרי מאיימת לייצר מחלוקות הן בתוך הממשלה בישראל והן במערכת יחסינו עם הממשל האמריקאי הנוכחי. הגם שקיימת הבנה לצורך הישראלי לשלוט צבאית בכל רצועת עזה, לרבות כניסה בלתי מופרעת של כוחות הצבא לכל נקודה ברצועה (בדומה לנעשה ביהודה ושומרון), קיימים חילוקי דעות יסודיים בנינו לבין ארה"ב בכל הנוגע לשליטה האזרחית. במאמר זה ברצוני להעלות לדיון את השאלה שמא שני הצדדים, גם אנו וגם ידידינו האמריקנים, שוגים באשליות ולנסות להציע מודל נוסף לבחינה ולמחשבה.

כידוע, ארה"ב מעוניינת ברשות פלסטינית מחודשת. כזו שתחנך את ילדיה למען שלום, תשקיע את כל מרצה בשיפור המצב הכלכלי, תילחם בטרור וכמובן לא תהיה כל כך מושחתת כמו הרשות הפלסטינית הנוכחית. לא יזיק כמובן שרשות מחודשת זו תזכה לאמון רוב הציבור הפלסטיני, שהרי האמריקאים מאמינים גדולים בדמוקרטיה. זאת, בניגוד לרשות הפלסטינית הנוכחית שזוכה לשיעורי תמיכה נמוכים מאוד ולמעשה שולטת כדיקטטורה בעזרת כידוני צה"ל (וגם זאת רק בערים השקטות יותר ביהודה ושומרון ובראשן רמאללה ויריחו). 

מרבית הישראלים מבינים כי אלו הם חלומות שווא. ראשית, בשום מקום בעולם הערבי אין דמוקרטיה. העמים הערביים נשלטים כולם על ידי דיקטטורות וכאשר אלה קורסות מתחולל מרחץ דמים שמאיים על שלום האזור כולו. שנית, העם הפלסטיני הוכיח כמי שאינו מסוגל להחזיק שטח מבלי להפוך אותו לבסיס לערעור האזור כולו. עיין ערך מאורעות  השנים 1968 - 1971 בירדן, מלחמת האזרחים בלבנון בשנים 1976 – 1983, הסכם אוסלו והאינתיפאדה השנייה בשנים 1993 – 2005, ההתנתקות מעזה 2005 – 7 באוקטובר 2023 ואני אפילו לא מציין את מה שחוללו הפלסטינים בכווית.

מעבר לכך, האמנם ראוי שעם שהוציא מקרבו אלפי רוצחים ואנסים שחוללו רצח עם בנגב המערבי יזכו לשלטון עצמי בלי שישתנו תחילה שינוי יסודי? האם גרמניה, אוסטריה או יפן היו מקבלות חזרה את שלטונן העצמי מבלי שישתנו שינוי יסודי ויכו על חטא את מוראות מלחמת העולם? 

ישראל מצידה מעוניינת בשליטה צבאית שלא תטמון בחובה שום אחריות אזרחית. בדמיונה יחזיק כוח רב לאומי בהשתתפות מדינות מערביות ובעיקר מדיניות ערביות מתונות את השלטון האזרחי, בסיוע של גורמים פלסטינים מקומיים שלא יהיו אנשי חמא"ס. גם אלו הם חלומות שווא שסבירותם לא גבוהה בהרבה מהחלומות של חברינו האמריקאים.

ראשית, נוכחות של שלטון אזרחי מערבי וערבי מתון יחייב גם כוחות זרים שיגנו עליהם. אולם, כוחות אלה יסבכו את השליטה הצבאית הישראלית בשטח. או שהם יתפקדו כעציצים שרק מפריעים (כמו כוחות יוניפי"ל בלבנון) או שיספגו התקפות טרור מצד מחבלי חמא"ס שיישארו בשטח ויסבכו את יחסינו עם עוד מדינות. שנית, אם אנו מסרבים לקחת כל אחריות אזרחית אז מדוע שמדינות אחרות יסתבכו עם הצרה הזו? ואכן, בביקורו האחרון של שר החוץ האמריקאי, אנטוני בלינקן, שמע האחרון מכל מנהיגי האזור כי הם מסרבים לקחת כל חלק בכוח רב לאומי שישלוט במקום הפלסטינים ברצועת עזה. 

ברצוני אפוא להציע רעיון אחר ובו שני רכיבים של פיצול שנועד להקל על השליטה האזרחית. פיצול גיאוגרפי ופיצול אדמיניסטרטיבי. הפיצול הגיאוגרפי הוא פיצול הרצועה לשלושה אזורי משנה. ישראל תיקח אחריות צבאית ואזרחית בצפון הרצועה (ואחריות צבאית מלאה בכל הרצועה), גורמים פלסטינים מקומיים בתמיכה ישראלית ייקחו אחריות אזרחית במרכז הרצועה ואילו בדרום הרצועה בלבד ייקח כוח רב לאומי בתמיכה ישראלית אחריות אזרחית זמנית למספר שנים. אחריות זמנית זו תיפסק אם יוכיחו הגורמים הפלסטינים המקומיים כי הצליחו לנהל באחריות את מרכז הרצועה. 

הפיצול האדמיניסטרטיבי הוא הפקעת מערכת החינוך מהשליטה האזרחית המפוצלת בשלושת חלקי הרצועה וניהולה באמצעות חברה כלכלית ייעודית בהשתתפות ישראל, ארה"ב ומדינות ערביות מתונות שתנהל בעצמה את מערכת החינוך (גני ילדים, יסודי ועל יסודי) ברצועת עזה. היינו, תעסיק את המורים, תקבע את תכני הלימוד, תפעיל מפקחים ובקרה על הנעשה בכיתות ותבחן את הישגי הילדים הן בחינוך לשלום והן בחינוך הכללי. לחברה זו יופנה חלק נכבד מתקציבי הסיוע הזרים שהרי ממילא אין כל טעם לשקם את הרצועה בלי להפסיק את החינוך הבלתי פוסק לאלימות ולטרור. אם שיטה זו תעבוד אזי אפשר יהיה לאמץ אותה גם ביהודה ושמרון. גם שם מערכת החינוך בעידודה הישיר של הרשות הפלסטינית מחנכת את ילדיה למלחמה ולטרור. 

יתכן שמסגרת מפוצלת זו תהיה נוחה יותר למדינות ערביות מתונות להשתתף בה ותקל עליהן לקחת חלק משמעותי (אך לא בלעדי) באחריות על מערכת החינוך ובה בעת יהיה להן קל יותר לקחת אחריות אזרחית (כמעט בלעדית) כאשר היא זמנית וחלקית על שליש מהרצועה (בפרט כאשר בשליש אחר הן יקבלו את השלטון הפלסטיני המקומי בו הן מעוניינות ואילו ישראל מצידה הראתה כי היא לא בורחת מאחריות ומשתתפת אף היא בשליטה האזרחית בצפון הרצועה). גם לאמריקאים אולי יהיה נוח לבנות סוג של מפת דרכים המציג חזון ואופק חדשים שבמסגרתם ככל שיוכיחו עצמם הגורמים הפלסטינים בניהול מרכז הרצועה ובסיוע לבנייתה של מערכת החינוך החדשה כך יוכלו לטעון לזכותם לקבל אחריות אזרחית גם על דרום הרצועה ובעתיד הרחוק גם על צפונה.

עוד ב-

אסור להחזיר את הפועלים הפלסטינים מיו"ש ועזה | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית