בשבועות האחרונים הפך הוויכוח על אופיו של המשטר החוקתי של מדינת ישראל לנושא הפוליטי המרכזי שהשתלט על השיח הציבורי. מיום שהתייצב יריב לוין מול המצלמות והקריא את תכניתו להפיכה משטרית, ללא כל עבודת מטה ודיון ציבורי מקדים, הפכו כל באי אולפני הטלוויזיה, בן לילה, למורים לאזרחות, ומומחים מטעם עצמם למשפט חוקתי השוואתי. פסקת ההתגברות ועילת הסבירות עברו לקדמת הבמה, ואילו הבעיות שעליהן נסובה מערכת הבחירות, המשילות בנגב יוקר המחיה ובעיות הביטחון הלאומי הוזזו הצידה.

הרפורמה המוצעת, ושחלקה כבר עבר בקריאה ראשונה בכנסת, פגומה משום שאינה מבטיחה כנדרש את התנאים המינימאליים לקיומה של דמוקרטיה פורמאלית. זאת בין היתר משום שהיא מביאה לפוליטיזציה מוחלטת של המינויים לשפיטה בכל הערכאות ללא איזונים ובלמים, ואף פוגעת בעצמאות השפיטה, הן בביטול שיטת הסניוריטי  במינוי פוליטי של נשיא לבית המשפט העליון, והן בהחלפת שניים משופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים במינוי פוליטי של שופטים בדימוס, מה שיאפשר הדחה של שופטים ללא אפשרות וטו של שופטי בית המשפט העליון.

אך הסערה שפרצה בישראל איננה רק על התנאים המינימאליים לקיומה של הדמוקרטיה, אלא גם על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית. האם תהיה זו מדינה יהודית שהיא גם דמוקרטית באופן פורמאלי. או מדינה יהודית דמוקרטית שיש בה גם מרכיבים ליברליים. 

ואכן, למרות שבשבועות האחרונים התברר כי הרוח הליברלית מפעמת בקרב רבים מאזרחי המדינה, ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית באופן אמיתי. בשנותיה הראשונות הוחל בה ממשל צבאי על האוכלוסייה הערבית ונחקקו חוקים שנויים במחלוקת לטיפול בנכסי נפקדים. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה אין אפשרות להינשא באופן שאינו דתי, ודיני הנישואין והגירושין בהלכה הם דין המדינה בכל הנוגע ליהודים. משום כך גם נחקק סעיף "שמירת דינים" בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כדי להבטיח שבית המשפט לא יבטל חוקים ישנים אנטי ליברליים אלה.

במציאות המורכבת מאוד שבה קמה ישראל, וכבר בהכרזת העצמאות סומנו הערכים הליברליים כמשאת נפש, לא כחוקה מחייבת, אבל כמצפן מוסרי ערכי שיש לשאוף אליו. כך נקבע כי מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. 

עם השנים למדו רוב אזרחי המדינה לחיות במציאות, שעוצבה בפסיקותיו של בית המשפט העליון, שבה כדי להבטיח חיים משותפים, כל צד מתפשר באופן שלצד הערכים המסורתיים והיהודיים המעוגנים בחוקי המדינה, מתאפשרים גם חיים חופשיים מלאי ניגודים וסתירות, כפי שייווכח כל תייר המבקר ביום שבת  בירושלים ובתל אביב.

עתה לראשונה מאז הקמת המדינה נראה שהמטוטלת נעה לכוון האנטי ליברלי. החשש הגדול יותר  של המפגינים אינו רק לעצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית אלא מן הפוטנציאל לצמצום חרויות הפרט ,ושינוי האופי הליברלי של המדינה. הדמוקרטיה הישראלית עדיין חיה ובועטת. למעשה, מעטות המדינות בעולם שמקיימות חיים פוליטיים כה דמוקרטיים כמו ישראל. אך גם אם תמצא פשרה שתבטיח את התנאים הפורמאליים המינימאליים להמשך קיומה ככזו, חשוב לזכור שהדמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לשפר את חיי התושבים החיים בה. החשש האמיתי של רוב אזרחי המדינה כיום הוא משינוי המגמה ובכך שישראל מתרחקת לראשונה מאז הקמתה של המדינה מן הערכים הליברלים שיבטיחו חרויות יסוד לאזרחיה.

המחאה שהפתיעה בעוצמתה אף הפריכה את הניסיון של ד"ר אבישי בן חיים להמציא נרטיב לפיו ישראל מחולקת לישראל הראשונה והשנייה על בסיס מאבק עדתי על חלוקת משאבי המדינה. ישראל אכן נקרעת בין היותה חופשית וליברלית לבין המסורתיות והשמרנות, וזאת לא תמיד על בסיס עדתי. רוב הציבור, כפי שאנו רואים היום הן בסקרי דעת הקהל והן ברחוב, נמצא באופן אמיתי באמצע הסקאלה, עם נטייה לליברליות ולחרות האדם. הוא מעוניין בשילובה של המסורת היהודית בחיי המדינה, אך זאת לצד זכויות להט"ב ושוויון זכויות מגדרי.  

עוד ב-

העברת כספים מישראל לחול ומחו"ל: כך תעשו את זה נכון

לכתבה המלאה

יש לקוות שהציבור הליברלי לא התעורר מאוחר מדי, ולנצל את המשבר הנוכחי כשעת כושר לגיבוש הסדרים חוקתיים, שמעצם טיבם זקוקים להסכמה רחבה מאוד בכנסת. זאת כדי להסדיר לא רק את ההיבטים הפורמאליים של הדמוקרטיה, והבטחת את עליונות המשפט, ועצמאות מערכת המשפט לשנים קדימה, אלא גם כדי לשריין את הערכים הליברליים שלה ,על ידי חקיקה של מגילת זכויות שתבטיח את הגשמת האמור במגילת העצמאות והפיכתה של ישראל למדינה יהודית ודמוקרטית, אך גם במידה רבה גם ליברלית.