לפני שבועיים חלה לצערי התדרדרות חמורה בסיכויי הציבור להילחם ביוקר המחיה בישראל. בית המשפט המחוזי בירושלים, המתמחה בהגבלים עסקיים ובדיני תחרות, נתן מכה אנושה לכלי התביעות הייצוגיות ככלי מרכזי המגן על הציבור נוכח העושק שעושקים מונופולים את ציבור הצרכנים.

במאמר זה ברצוני לתאר את הויה דולורוזה אשר אני וחבריי עוברים במאבק (הכושל עד כה) לרתום את בתי המשפט לאכיפת החוק האוסר על מונופולים לגבות מחירים מופרזים.

כידוע, רמת המחירים בישראל, ביחס לתוצר לנפש, היא הגבוהה במערב ובה בעת, מספר המונופולים השולט בכלכלה שלנו הוא הגבוה במערב ואילו רמת האכיפה הרגולטורית נגד מונופולים היא מהגרועות בעולם. בעולם כולו ולא רק במערב. ישנם רבים מקרב אליטת ההון - שלטון המכחישים את הקשר שבין יוקר המחיה לבין המונופולים המשתוללים ברחובותינו תחת הפקרות מוחלטת של משרד האוצר ורשות התחרות. מכחישים אלה נעזרים בכלי תקשורת מרכזיים הנשלטים על ידי בעלי הון ומונופולים ובראשם ערוץ 12.

בישראל ובאירופה יש מזה שנים חוק האוסר על מונופולים לגבות מחירים בלתי הוגנים מהציבור. החוק לא נאכף על ידי רשות התחרות ולדעתי אי אכיפתו הניחה תרומה משמעותית להשתוללות המחירים שקבעו המונופולים.
 

בניסיון לרתום את בתי המשפט לאכיפת החוק החלטנו, אני וחברים נוספים, להגיש מספר תביעות ייצוגיות בטענה כי החוק הופר במספר מקרים. חשוב להבין, כי רוב רובם של המונופולים בישראל הפכו עצמם לחברות פרטיות כך שנתוניהם לא יהיו גלויים לעיני הציבור. הן כדי שלא להניע מחאה ציבורית והן כדי שלא ניתן יהיה לבסס טיעון משפטי כנגדם. כמובן, שכל הנתונים הפנימיים שלהם נגישים לרשות התחרות.

על רקע זה, מאוד קשה היה לחשוף נתונים פנימיים של מונופול שיאפשרו לכמת את שיעור הרווחיות שלו ולהוכיח כי היא מופרזת. שנים חלפו בטרם הצלחנו לשמחתי לאתר מספר בודד של מקרים בהם, כמעט באורח נס, נחשפו לנו הנתונים הרלוונטיים.

בתביעות הייצוגיות הללו ביקשנו להשיג שני דברים. ראשית, לבייש את רשות התחרות שנמנעה מאכיפת החוק. שנית, להשיג הרתעה למונופולים באמצעות אכיפה משפטית. אם אין אכיפה ממשלתית אזי לכל הפחות יעמוד בפני המונופולים הסיכון לאכיפה בבתי המשפט.

התביעה המרכזית הייתה תביעה שהגשתי לפני שבע שנים(!) נגד תנובה בטענה כי גבתה מחירים מופרזים על המוצרים הבסיסיים שמנת מתוקה וגבינה לבנה 5% בהיקף שהגיע במצטבר למאות מיליוני שקל.
  

על מנת לנטרל את התביעות הייצוגיות ננקטו כלפינו מספר אמצעי נגדיים. תחילה, נטען כי החוק האוסר מחיר בלתי הוגן אינו אוסר מחיר מופרז אלא מחיר נמוך מדי. הגענו בהתמודדות זו עד לבית המשפט העליון אשר קיבל את עמדתנו כי מחיר נמוך מדי הוא מחיר היצף שנאסר בחוק אחר ואילו החוק הנוכחי הוא תרגום מדויק של החוק באירופה האוסר מחיר מופרז ולא מחיר נמוך.

לאחר מכן, הודיעה רשות התחרות כי החוק לא ישים ואין היא יודעת לחשוב מחירים מופרזים ומכאן שאין בכוונתה לאכוף אותו. מיהרתי והגשתי בג"צ כנגד רשות התחרות ושוב קיבלתי גיבוי מבית המשפט העליון לפיו חוק של הכנסת אינו ניתן לביטול במחי פיה של רשות ממשלתית. יתר על כן, החוק נאכף גם נאכף באירופה, שם קבעו בתי המשפט כי תשואה מותרת על ההון המושקע תהיה בגבולות של 6 עד 12 אחוזים כפונקציה של רמת הסיכון שנושא המונופול.

כעת הגענו לשלב האחרון ובו לאחר שהוכחנו (ובית המשפט קיבל זאת) כי שיעור הרווחיות במוצרים הנתבעים היה גבוה משמעותית מהרווחיות המותרת באירופה וגבוה גם מהרווחיות שהותרה בפסיקה בודדת יחידה של בית משפט בישראל (שכנגדה הוגש ערעור תלוי ועומד לבית המשפט העליון) הרי, אליבא לבית המשפט כעת אין רווחיות זו נוקרת את העין. בפסיקה זו מאמץ בית המשפט העליון חוות דעת שהגיש היועץ המשפטי לממשלה אך לפני מספר חודשים שבו הוא טוען כי את החוק יש לאכוף רק אם הרווחיות היא כה מופרזת עד שהיא נוקרת את העין. לא ברור מהי המשמעות האופרטיבית של "לנקר את העין".

היועמ"ש מנדלבליט. צילום: יונתן זינדל פלאש 90

עד כמה גבוה יכולים המונופולים לעשוק את הציבור כדי שהעושק ינקר את עינו של בית המשפט? מדוע מה שמנקר את עינו של בית המשפט באירופה לא מנקר את עינו של בית המשפט בישראל על אף שהמחירים בישראל הפכו למכת מדינה התורמת במישרין לשיעורי העוני הגבוהים בישראל. גבוהים במידה רבה, המנקרת את העין, משיעורי העוני באירופה. מדוע הציבור הישראלי יאלץ לשלם מחירים מופרזים אשר גלום בהם שיעור רווחיות הרבה יותר גבוה משיעור הרווחיות שנאסר באירופה?

חמור אף יותר. בית המשפט הוסיף וקבע בסוף פסק הדין כי הוא אינו סבור שאת החוק יש לאכוף במסגרת של אכיפה פרטית בבית המשפט אלא יש להותיר זאת לשיקול דעתה של רשות התחרות. העובדה כי האחרונה סירבה לאכוף את החוק ואף לאחר הוראה מפורשת של בית המשפט העליון היא לא אוכפת את החוק לא הטרידה ככל הנראה את בית המשפט.

מאז ימי מונטסקיה והפרדת הרשויות שהניח כתשתית לדמוקרטיה ידוע כי בתי המשפט נועדו להגן על הציבור מפני עוולות הממשלה ורשלנותה. והנה, שולח בית המשפט את הציבור חזרה לאותה רשות התחרות הממשלתית שהפקירה אותו מלכתחילה. אמנם אשקול לערער בפני בית המשפט העליון אולם לאור עמדתו הברורה של היועץ המשפטי לממשלה איני נותן אמון רב בסיכויי הערעור.
 

יצוין, כי תהליך דומה התרחש בארה"ב בתחילת המאה הקודמת בתקופת הברונים השודדים. הקונגרס חוקק חוקי תחרות שהקטינו את כוחם של המונופולים לעשוק את הציבור אך בתי המשפט סרבו להתערב במקרה הטוב או רוקנו אותם מתוכן ופרשו אותם כך שלעולם לא יוכלו להיאכף במקרה הרע. שינוי התחולל אך ורק כאשר עלה לשלטון טדי רוזוולט, נטש את ההישענות העקרה על חוקים שלא נאכפים לעולם וניהל בעצמו בנחישות ובאגרסיביות מאבק איתנים נגד המונופולים שאיימו להחריב את עולמם של אזרחי ארה"ב.

ואצלנו, בסמיכות זמנים מדהימה לאחר ההתנערות של בית המשפט פרסמה חברת אוסם כי היא מעלה משמעותית את מחירי חלק נכבד ממוצריה. אחרי אוסם יצטרפו לבטח לחגיגה גם כל יתר המונופולים ובפרט בתחום המזון, הפארם והקוסמטיקה.

האמת קוראים וקוראות יקרים היא פשוטה. הממשלה, בתי המשפט והמונופולים חברו יד ביד והפכו את ישראל למדינה הכי ענייה במערב עם המחירים הכי גבוהים במערב. האם לא אמרתי לכם כי אין מנוס ורק מתפקיד שר האוצר אפשר יהיה לחולל שינוי?

עוד ב-

המונופולים הפכו את ישראל לענייה במערב | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב: פרופ' ירון זליכה, ראש החוג בחשבונאות וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית