מבין הלהבות שחרכו כאן השבוע אלפי דונמים בצפון המפונה מתושביו, הסצנה שצולמה שם במאי 2020 נראית כמו תיעוד מעולם אחר. אז, היזם אראל מרגלית גזר סרט אדום, חגיגי, כדי לחנוך את מה שכונה "מתחם סטרטאפ ראשון בקריית שמונה": 12 חברות בתחומי הבריאות, התיירות וה-food tech התמקמו בבית החאן בעיר – שבו התגורר פעם, כמה סימבולי, רוצחו של יוסף טרומפלדור בקרב האגדי על תל חי – כדי לסמן את אצבע הגליל כ"דבר הגדול הבא" בסצנת ההייטק המקומית.

לא המיקום הפריפריאלי, לא הקושי לגייס בו עובדים מיומנים, לא הקורונה שעדיין השתוללה – אף אחד מאלה לא השבית את התקווה לבנות אקו-סיסטם צפוני, עד שפרצה המלחמה ועצרה את הפרויקט כליל. גם אילו נותרו שם המהנדסים, קשה לראות כרגע קרן הון-סיכון, ודאי זרה, שתשקיע במה שמשודר כשדה קרב בתקשורת הבינלאומית. בשמונת החודשים האחרונים חסרים בגליל לא רק הייטק, אלא גם ענפי כלכלה מסורתיים שקיימו את האזור שנים: תעשיית המלונות והצימרים, המסעדות מול נופים מרהיבים, מורי הדרך שנותרו בלי מטיילים ושדות חקלאיים שננטשו – כולם הפכו אנדרטה למחוז בישראל שהופקר לחלוטין, עדיין לא ברור עד מתי.

 

ספק אם בתולדות הציונות קיים תקדים לחבל ארץ שלם שהתרוקן לזמן כה ממושך, עד כי עולה חשש ממשי שיושביו לא יחזרו לבתיהם גם בתום המלחמה הנוכחית. מדובר בכ-80,000 בני אדם שנדרשו להתפנות על ידי הממשלה או עזבו "מרצון" על חשבונם (כלומר, מתוך פחד לצד אפשרות לכלכל את עצמם). בתקופה שחלפה, רובם התמקמו מחדש בערי המרכז – שם כבר לומדים ילדיהם, ואם גם בספטמבר הקרוב הם לא ישובו לבתי הספר המקוריים, המגורים הזמניים יהפכו עבור אותן המשפחות למשכן הקבע.

עוד לפני המלחמה, נקודת המוצא הכלכלית של הגליל נראתה מאתגרת במיוחד: רוב תושבי המחוז הם בני מיעוטים, באופן שהוריד בו את שיעור התעסוקה ל-59% בלבד (לעומת 70%, למשל, בת"א). מכלל העובדים בהייטק רק 7% גרים בצפון, כך שהשכר הממוצע שם נמוך בכ-17% מהממוצע הארצי. נכון ל-2019. 3 מכל 4 רשויות מקומיות באזור משתייכות לאשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים, ורק 76% מהתלמידים זכאים לתעודת בגרות (מול 86% בגוש דן). גם במערכת הבריאות, זמינות הרופאים והמיטות לכל 1,000 איש, עומדת על כמחצית מרמתה במרכז.

באותו הקשר זכורה האזרחית אורנה פרץ מקריית שמונה, שמחתה בפני נתניהו על זמינות השירותים הירודה בפריפריה עוד ב-2018 – ובתגובה הושתקה על ידו בטענה שהיא "משעממת". השלכות הנתונים הללו על תוחלת החיים ורמתם ברורות, לכן הממשלות הציגו שוב ושוב תוכניות פיתוח שנועדו "להזניק" את האזור היפהפה קדימה.

כאילו לא הספיקה ההזנחה הארוכה, הגיעה ההתנהלות השערורייתית של הממשלה במהלך המלחמה. אש בגבול הצפון (צילום: חיים גולדברג/פלאש 90)

ומה קרה בפועל, תשאלו? בניגוד לעמדת הוועדה המקצועית, שהמליצה להקים ברמת דוד שדה תעופה משלים לנתב"ג, הצפוי לתרום להגדלת התנועה בצפון, שרת התחבורה רגב לא קידמה את הפרויקט בפועל. קצב הבנייה של אזורי תעשייה חדשים במחוז אינו עומד בשיעור הגידול של העובדים – וגם החלטת ממשלה מ-2005 על הקמת אוניברסיטה בגליל, עדיין מעלה אבק בהמתנה נצחית ליישום. בהיעדרן של תשתיות חיוניות כאלה, פוחתים משמעותית גם בימים כתיקונם התמריצים של משפחות חזקות (מבחינה כלכלית) לעבור צפונה.

השקט, הנופים הפסטורליים, המגמה לעבוד מהבית ואפשרויות הדיור הזולות – אינם מפצים על הפער בחינוך, בבריאות, בתעסוקה ובחיי הפנאי, עבור מי שיכולים לבחור. כאילו לא הספיקה ההזנחה הארוכה הזו, הגיעה ההתנהלות השערורייתית של הממשלה במהלך המלחמה ו"וידאה" את קמילתו של אחד האזורים האהובים ביותר על הישראלים: הפינוי הבלתי קצוב בזמן, שאפשר לחיזבאללה לירות בלי חשבון; ההבלגה הממושכת על השיגורים שהבהירה כי כל עוד אין נפגעים רבים בגוף, טילים על הצפון הם לא עילה למלחמה; סגירת מוסדות ציבור וביטול האזכרה הממלכתית לגיבורי תל חי; הפקרת הקרקע עצמה לפלישות חקלאיות, גניבות מבתים ועכשיו גם שריפות נרחבות; והחלפת הריבונות על הגליל בתשלום של פיצויים כספיים למפונים משטחו.

 

בריחה מחבל ארץ בגבולות 48 במקום הגנה עליו – זו באמת הבשורה של קואליציית "ימין על מלא"? מה ההשפעות על מקומות סמוכים, כמו רמת הגולן שאינה מטווחת באופן ישיר? לפחות מבחינה כלכלית, נדמה שנסראללה לא יכול היה לקוות לשיתוק מלא יותר של חיי היומיום באזור: הגבול האזרחי "התקפל" דרומה. כבר עכשיו ברור שהמכשול העיקרי הוא להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם ביום שאחרי המלחמה. לא מדובר בסתם "אתגר", אלא בשאלה ביטחונית של להיות או לחדול, והיא תחייב תמריצים כספיים בסדרי גודל חסרי תקדים.

בכל זאת, לא נראה שמשהו משתנה בשבלונת החשיבה הממשלתית: כך למשל, סיכום התקציב בין משרדי האוצר והתחבורה, כולל את צמצום פרויקט ה"מטרו-פן" בחיפה; הפחתת תכולת הרכבת הקלה שתקשר בינה לבין נצרת; דחיית המטרונית המזרחית בגליל; והקפאת שדרוגי מחלפים באזור – כמו בנחל עמוד, גלעם, עתלית, צומת המוביל ומגידו. האם מישהו נתן את דעתו למשמעות של גניזת הפיתוח של תשתיות דווקא בחבל ארץ שזקוק לפריחה התיישבותית, או שאולי אין שם מספיק "יהלומים" ו"עוגנים" כדי להפעיל לחץ פוליטי?

עוד ב-

נזקי השריפות בצפון הארץ: אלפי דונם עלו באש, חשש ממשבר בענף הדבש

לכתבה המלאה

אגב, אותו טרומפלדור, שבנפילתו בתל חי הפך לגיבור לאומי, התפרסם בין השאר במשפט: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". זו התבטאות מעניינת במונחי התקופה, שכן היא מייחסת לחברה האזרחית (ולאו דווקא לעוצמתה הצבאית) את ההשפעה על שטחה הריבוני של המדינה. במגזר החקלאי נוהגים לצטט את דבריו כפשוטם, כאילו הכוונה היא לזריעת הקרקע בלבד, אך ניתן בקלות "להשאילם" לכל סוג של פעילות כלכלית. יותר מ-100 שנים למותו, לא בכל הצפון פועלים מחרשות, מפעלים, מלונות, מסעדות, משרדי ממשלה ובתי ספר. את מה שנבנה בעמל רב, לקח רק כמה חודשים למוטט – ויידרשו שנים כדי, אם בכלל, לשקם.