מלחמת ה-7 באוקטובר החלה במכה אנושה לחברה הישראלית. 1200 אנשים נטבחו ו-240 נחטפו מבתיהם וממסיבת נובה. בגידה כה קשה של המדינה בחובתה לאזרחיה לא הייתה מעולם בישראל. כל החזון הציוני להקמת בית לאומי בטוח ליהודים הפך למרמס. אוכלוסייה ענקית של חבל ארץ יהודי שלם חוותה חוויות של שואה מחרידה ואילו תושביו של חבל ארץ נוסף בצפון הארץ הפכו לפליטים בארצם. לא נשכח זאת לעולם. לקחים רבים יש להפיק ואני מקווה כי הם גם יופקו בתום המלחמה. 

אך בעוד שאת המתים אי אפשר להחזיר ואת הבתים תמיד אפשר יהיה לשקם, הרי לחטופים הזמן הולך ואוזל. לא זו בלבד שהם נמקים בתנאים פסיכולוגיים ופיזיים לא אנושיים אלא שאט אט הולך וגובר החשש לעצם חייהם. אין דומה חטיפת גלעד שליט, שמערכת הביטחון הייתה סבורה כי חייו מוגנים, למצב שלומם של החטופים באסון שמחת תורה. ברם, רק לומר שיש לעשות הכול להחזרתם במהרה אין די. יש להסתכל במציאות בעיניים. מהי הדרך הטובה ביותר לנהל מו"מ להחזרתם בהינתן שלאחר ששה חודשים לא מצאנו אלא בודדים? כמו לכל מו"מ גם למו"מ הלא אנושי הזה יש כמה עקרונות בסיסיים שיש לעמוד בהם כדי שניתן יהיה להגיע לתוצאה. אנצל את מומחיותי במשא ומתן כדי לקבוע, שלצערי, אנו לא עומדים בשני תנאים בסיסיים של תורת המו"מ ולכן אנו עצמנו תורמים להיתכנות הנמוכה לעסקה בשלב זה.

ראשית, לא מנהלים מו"מ עם מי שאינו מוסמך לסגור. אנו מנהלים מו"מ עם המתווכים ועם עצמנו. המתווכים מציעים הצעות שאנו מקבלים ואז חוזרים בשיטת הסלאמי עם תשובה שלילית מהצד השני ומתחילים בסבב חדש של ויתורים. בשיטה זו לאויב אין סיבה לקבל אף הצעה והוא אינו מחויב לשום ויתור. ישראל צריכה לדרוש כי נציגי חמאס מוסמכים ינהלו עימה מו"מ ישירות, או לכל הפחות בחדרים נפרדים אך במקביל ובזמן אמת. אחרת לא מנהלים מו"מ. אין בו כל טעם והוא רק מרחיק אותנו מסיכוי להגיע להסכמה כלשהיא.

שנית, לא מנהלים מו"מ כאשר הצד השני סבור שאין לך אלטרנטיבה. אך אלטרנטיבה לא יורדת מהשמיים אלא יש לייצר אותה. איך זה יתכן שבחלוף חצי שנה מהמלחמה אנו לא נמצאים בכל השטח וצועדים לסינוואר וחבר מרצחיו מעל לראשים? ואף אם נקבל את הטענה שהכניסה לרפיח מחייבת תיאום עם ארה"ב אזי מה הסיבה שצה"ל לא כבש כבר את דיר אל בלאח ואת מחנות מרכז הרצועה ובודד רק את רפיח לבדה כשטח בו לא חיפשנו עדיין את החטופים? זאת ועוד, לרפיח יש שכונות שונות. האם אין כל אפשרות להתחיל לנגוס בשטחה ולחפש שם? ולבסוף, עם כל הכבוד לארה"ב, קיים קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב כי אין מנוס מכניסה לרפיח. אז כמה זמן עוד ניתן לאמריקאים לעכב אותנו? אנו כבר שלושה חודשים לא מתקדמים במלחמה לשום שטח חדש. סינוואר רואה זאת ומבין כי אנו לא בונים את האלטרנטיבה לכישלון המו"מ. וכאשר אין אלטרנטיבה אזי סיכויי ההצלחה במו"מ יורדים.

לפיכך, דעתי היא כי אין סיכוי משמעותי לעסקה בשלב זה. הלוואי שאני טועה. יתר על כן, אני חושש שאנו מאבדים זמן יקר בניסיון עקר לנהל מו"מ בעיקר עם עצמנו ועם המתווכים אך לא באמת עם הצד השני ובפרט לא עם מי שמוסמך לסכם מטעמו. הזמן יקר הן בשל הסכנה הנוראה לשלומם של החטופים ההולכת וגוברת עם כל יום שחולף והמחיר הפסיכולוגי המחריד שמשלמים בני משפחותיהם (ועימם העם כולו) והן בשל הלחץ הבין לאומי ההולך וגובר לעצירה מוחלטת של המלחמה. עצירה שתייצר את הבסיס לאסון הבא וכן תביא לאובדן הסיכוי להחזיר את כל החטופים (אלא את חלקם בלבד).

ישראל צריכה אפוא לכבוש לאלתר את דיר אל בלאח ואת מחנות המרכז ולהציב איום ברור וחד משמעי כי אם החטופים לא ישוחררו עד תום הרמדאן ישראל תכבוש את רפיח מיד למחרת הרמדאן, היינו ב-10.4.2024. לאיים ולממש בלי לתת ולו שעה אחת נוספת. מנגד, להודיע כי אם ישוחררו החטופים אנו נסכים להפסקת אש ארוכה כדי לתת הזדמנות אמיתית להסכם יציאה של החמאס משליטה ברפיח ללא אש. אין טעם להמתין ולו יום אחד נוסף. אנו חייבים זאת לחטופים ואנו חייבים זאת לעצמנו.

עוד ב-

היום שאחרי ברצועת עזה: האם שגינו באשליה? | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית