מדינת ישראל מציינת השנה את יום המשפחה בלי חגיגות, כאשר 136 חטופים עדיין בשבי החמאס, מאות חיילים נפלו במלחמה, ואלפי אחרים נרצחו ונפצעו בטבח השבעה באוקטובר.

משפחות נהרסו. גם כאלה שהמדינה לא רואה אותם כמשפחה. המלחמה הקשה הזאת העצימה את החובה המוסרית להעניק לתאים משפחתיים "בלתי מוגדרים" שכאלה, את המקום המכובד והמכבד. יום המשפחה הוא יום חג אזרחי, המעלה על נס את הזכות האישית של כל אחד מאיתנו להקים משפחה. בעולם מתוקן, כל אחד ואחת מאיתנו יכולים היו להגדיר לעצמם מהי משפחה עבורם. מאיזו דת או מגדר יהיו בני הזוג, האם יהיו להם ילדים, וכו'.  

המשפחה היא מסגרת אישית ואינטימית, שהיא בגדר זכות טבעית, ולכן צריכה להיות מסורה לבחירת בני האדם עצמם. בסופו של דבר זאת גם המציאות בפועל, כאשר רבים מאיתנו מקימים משפחות, על אף שהמדינה לא רואה במשפחה זכות טבעית ולעיתים קרובות אף לא תתיר כלל את קיומה. התערבות המדינה בוחנת את דתו, גזעו, אזרחותו, מגדרו או נטייתו המינית של האדם, והיא נעשית באמצעות הרבנות ובתי הדין של העדות הדתיות האחרות.

המנגנונים הדתיים השולטים בחיינו קובעים כיצד תראה משפחתנו ולמי נוכל להינשא, עפ"י כללים  המקטלגים אותנו ומפלים בינינו. עבור משפחות רבות הדרך אל "המובן מאליו" כלל איננה פשוטה, כך לגבי מי שנמצא שהם פסולי החיתון מבחינת ההלכה, או מי שאינם יכולים להביא ילדים ונזקקים לפונדקאות, אימוץ, טיפולי פריון וכדומה. ביום  הזה אנחנו מבקשים העלות אל התודעה את אותם אלפים בינינו שייסדו תא משפחתי למרות כל הקשיים שבדרך, קשיים שמלכתחילה לא היו צריכים להתקיים.

לקשיים הללו נחשפנו גם בחודשים האחרונים, כאשר התעוררה השאלה מי הוא בן או בת זוג, לגבי אנשים שנרצחו ונהרגו; אחדים השאירו אחריהם בני זוג שאינם אזרחים וטרם הספיקו להסדיר את מעמדם; התינוקת שלא תכיר את אביה שנרצח בעוטף, בעוד אמה היולדת מתחננת להישאר בישראל, כי אינה אשת איש; או מי שאיבד את בן זוגו, וביקש לשאוב ממנו זרע על מנת ליצור לו המשכיות לגדל ממנו ילד, אך מעמדו כבן זוג מאותו המין לא מוכר; כך גם לגבי בנות זוג שציפו להינשא לאהוביהן אך לא הספיקו  - האם הן אלמנות, או סתם נשים נשכחות?

ישראל חייבת להידרש להגדרת המשפחה ומעמדה, ויפה שעה אחת קודם. בשנת 1998, ניסחתי את חוק יסוד: המשפחה, אותו הצעתי לחברי כנסת מכל צידי המפה הפוליטית, אולם לא נמצא מי שהצליח להביאו לחוף מבטחים, והחוק לא נחקק. הגיע הזמן להפסיק להתנהג כאילו אין לנו עמדה ביחס למשפחתנו, להפסיק לקבל כמובן מאליו את שלל הכללים שבינם לבין ההיגיון אין ולא דבר. כללים שאוסרים עלינו להתחתן עם עולים חדשים שאינם בני דתנו, כללים שאוסרים עלינו להתחתן עם בני אותו המין, כללים שפוסלים כוהנים מלשאת גרושות, כללים שאוסרים על אנשים עם מוגבלויות לחתום על כּתוּבּוֹת, כללים שאוסרים לשאת עגונות, כללים שמגרשים את המורדות וכללים של נשים מופלות. כללים שמכתימים אלפים מאיתנו בממזרות, שתוקיות, חללות ועוד.

כללים אלו אינם מתאימים לחברה אזרחית מודרנית, ועכשיו הזמן לומר למדינה: לא עוד! תנו לנו להקים משפחה וכבדו את קשרי המשפחה שלנו, לא חטאנו לא פשענו לא עווינו, רק אהבנו ואנחנו רוצים להמשיך לאהוב. כשזה יקרה, נוכל כולנו לשמוח ביום המשפחה.

הכותבת היא אירית רוזנבלום, עו"ד מייסדת ומנכ"לית משפחה חדשה, מומחית לפילוסופיה של המשפחה