דיגיטל וטק
גם בסעודת החג: למה כל-כך קשה לנו להרים את העיניים מהמסך?
דווקא כשהמשפחה סוף־סוף מתכנסת, כשהשולחן ערוך וכולם מתראים אחרי תקופה ארוכה – המסכים קוראים לנו יותר מתמיד. מה גורם לנו לברוח אליהם שוב ושוב, גם ברגעים הכי קרובים ומשפחתיים?
ליל הסדר. השולחן ערוך, המשפחה המורחבת מתכנסת לארוחה חגיגית באחת ההזדמנויות המעטות שבהן כולם נפגשים באמת. ובתוך כל השיחות, הצחוקים והקולות, אחד הנכדים כבר מחליק אצבעות בפיד. בן הדוד מתעד את הצלחת לסטורי. ואבא? בודק אם שלחו משהו בקבוצת העבודה. אם בעבר הערב הזה סימל קרבה ומשפחתיות במובן הכי פשוט שלה, היום הוא כולל גם לא מעט רגעים שבהם המסכים תופסים את תשומת הלב. אז למה, דווקא כשאנחנו סוף סוף יחד – כל כך קשה להרים את העיניים מהמסך?
מה המספרים אומרים?
ככל שננסה להכחיש – הנתונים לא משקרים. מחקר שנערך בארצות הברית חשף כי ב-68% ממשקי הבית יש לפחות אדם אחד שמשתמש בטלפון במהלך ארוחות משפחתיות. ויותר מזה – 65% מהם מודים שהם לא אוהבים את זה, ו-42% אף רואים בכך חוסר נימוס. ובכל זאת, התופעה נמשכת.
ההבדלים הבין-דוריים מורגשים כאן ללא ספק: בעוד ש-58% מבני ה-60 ומעלה רואים בשימוש בטלפון בזמן הארוחה מעשה לא מנומס, רק 23% מבני דור Z חושבים כך. הנתונים חושפים גם פער מגדרי – גברים נוטים פי שניים מנשים להרגיש שזה בסדר להשתמש בטלפון בזמן סעודה משפחתית.
ומה קורה כשיש ילדים בבית? מפתיע לגלות שדווקא המבוגרים – 64% מהאבות ו-52% מהאימהות – הם אלו שצמודים למסך בזמן הארוחה, לעומת 39% בלבד מהילדים. וזה קורה גם כש-83% ממשקי הבית עם ילדים דווקא תומכים ברעיון של ארוחה ללא טלפונים. תופעה של "עשה מה שאני אומר, לא מה שאני עושה" – שמערערת לא רק את סמכות ההורים, אלא גם את איכות הזמן המשפחתי עצמו.
עין אחת במסך: מבט סוציולוגי
העידן הדיגיטלי לא רק שינה את האופן שבו אנחנו מתקשרים – הוא שינה את עצם המשמעות של אינטראקציה. פעם, מפגש משפחתי היה רגע של שיחה, שיתוף והעברת חוויות; היום, הוא לא פעם מתנהל כשכולם מחוברים – אבל לא אחד לשני. קהילות וירטואליות, צ'אטים קבוצתיים וזרמי עדכונים תמידיים יוצרים מרחבים חברתיים מקבילים שמאפילים לעיתים על הקשרים הפיזיים.
המושג "Techno-distraction" – ההפרעה שמכשירים חכמים יוצרים באינטראקציות פנים אל פנים – הפך לתופעה יומיומית. אפילו הצצה קטנה למסך באמצע שיחה עלולה לשבש את הזרימה, לשדר חוסר עניין, או פשוט לנתק את חוט המחשבה. הנורמות, כמובן, גם הן משתנות: מה שנתפס כפגיעה בכבוד בקרב ההורים והסבים, מתקבל אצל הצעירים כחלק בלתי נפרד מהנוכחות.
למה כל-כך קשה לנו להתנתק?
גם כשאנחנו מוקפים במשפחה – אנחנו לא באמת לבד. הודעות ממשיכות לצוץ, סטטוסים מתעדכנים, ובתוך הראש מתנגן קול שקט: אולי אני מפספס משהו. זהו ה-FOMO - פחד מהחמצה – מהתופעות הפסיכולוגיות הבולטות של העידן הדיגיטלי.
המדיה החברתית רק מחמירה את התחושה הזו. הפיד מציג מציאות ערוכה, מבריקה, מלאה בחוויות שאחרות ואחרים עוברים עכשיו – ואנחנו לא. התחושה הזו יוצרת דחף כפייתי לעקוב, להתעדכן, להגיב. הבעיה היא שמה שנועד להרגיע – לדעת שאנחנו "בעניינים" – גורם בפועל לעוד חרדה, עוד ניתוק, עוד קושי להתמסר לרגע. וכך, גם בליל הסדר, אנחנו גולשים בין עולמות – בין הסיפור של ההגדה, לבין הסרטון שעלה עכשיו לסטורי של החברה.
תשומת לב שבורה: מה הטלפון עושה לריכוז שלנו
הטלפונים החכמים לא רק גונבים את הזמן שלנו – הם משנים את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעולם סביבנו. מחקרים מראים שטווח הקשב הממוצע בעידן הדיגיטלי הולך ומתקצר. אנחנו מתרגלים לגירויים קצרים, חדים, מתחלפים – וכשהכול שקט סביב שולחן חג, המוח פשוט מחפש את הגירוי הבא.
המצב מורכב עוד יותר כשמגלים שגם עצם הנוכחות של טלפון על השולחן, גם כשהוא מונח בצד, הוא עדיין פוגע בריכוז וביכולת ההקשבה. הידיעה שהוא שם – שהוא אולי יצלצל– מספיקה כדי להסיח את דעתנו. תשומת הלב מתפצלת, והמילים שנאמרות סביב השולחן כבר לא באמת נרשמות. וכשהריכוז נשבר, במקום להקשיב באמת – אנחנו רק מחכים שהשיחה תיגמר כדי לבדוק 'רק משהו קטן'.
המחיר המשפחתי: כשהמסך גובר על הקשר
כשמבוגרים שקועים במסך – גם אם זה לרגע – הילדים מרגישים את זה מיד. הם קולטים את ההסחות, את היעדר המבט בעיניים, את הדחייה השקטה. מחקרים מראים שהורות מוסחת – כזו שמתקיימת בין הודעה להתראה – עלולה לפגוע בקשר הרגשי עם הילדים, להחליש את תחושת הביטחון שלהם ולהגביר תסכול והתנהגויות של חיפוש תשומת לב.
אבל ההשפעה לא נגמרת שם. גם בין מבוגרים, שימוש מופרז בטלפון עלול להפוך למחסום לתקשורת פתוחה ואמיתית. כשכל אחד עסוק במסך משלו, קשה לנהל שיחה עמוקה, להבין רגשות, לזהות רמזים לא מילוליים. המגע האנושי, החיוך – כל אלה הולכים לאיבוד. ובערב שאמור לחבר בין כולם, התחושה היא של נוכחות פיזית לצד היעדרות רגשית.
אפשר גם אחרת: הרגלים חדשים לשולחן החג
החדשות הטובות הן שאפשר לשנות – לא עם נזיפות או איסורים דרמטיים, אלא בעזרת כללים פשוטים, מוסכמים ומשותפים. למשל, לקבוע מראש: אין טלפונים בשולחן הסדר. לא כי אסור – אלא כי אנחנו בוחרים להיות יחד. אפשר לשים את הטלפונים בקופסה משותפת, להפוך את זה לאתגר משפחתי, ואפילו להוסיף תמריץ קטן – רק בשביל הכיף.
שינוי הרגלים דורש גם מודעות אישית. אפשר להתחיל בכיבוי התראות, בהעברת אפליקציות מסיחות דעת למסך משני, או אפילו להשתמש באפליקציות שמנטרות את זמן השימוש. לעיתים רק הידיעה כמה זמן אנחנו בוהים במסך – מספיקה כדי לשנות התנהגות.
הסמארטפונים כאן כדי להישאר
הטלפונים החכמים לא ייעלמו מהחיים שלנו, וגם לא מארוחת החג. והאמת? הם לא צריכים. הם מחברים אותנו, מספקים מידע, עוזרים לתעד רגעים – וגם מאפשרים להשתתף בליל סדר עם הדוד שלא הספיק לחזור מהטיול הרחוק. הטלפון הוא לא האויב. הבעיה היא כשאנחנו שוכחים מתי להניח אותו בצד, ומתי פשוט להיות נוכחים.
עוד ב-
בליל הסדר הקרוב, אולי לא נצליח להתנתק לגמרי. אבל אם נצליח להיות נוכחים קצת יותר – זו כבר התחלה. כי קשרים אמיתיים, זיכרונות משפחתיים ותחושת שייכות – לא נבנים בפיד, אלא סביב שולחן, עם בני המשפחה שממול.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
