תקרית התפוצצות הביפרים של אנשי חיזבאללה אמש בלבנון, אולי האירוע הדרמטי ביותר בתחום לוחמת הסייבר בשנים האחרונות, מעלה שוב לכותרות את היכולות של לוחמת סייבר מרחוק, ואת השימוש במכשירי תקשורת ישנים למטרות מבצעיות בעידן הטכנולוגי המודרני. אז מה זה בכלל ביפר, למה חיזבאללה בחר להשתמש דווקא במכשיר המיושן, ואיך בכלל אפשר לפוצץ את המכשיר מרחוק?

כאמור, האירוע שהתרחש אמש כלל סדרה של פיצוצים מתואמים שגרמו לפגיעה רחבת היקף בקרב אלפי אנשי חיזבאללה, שנפצעו בדרגות שונות. המכנה המשותף לכולם הוא הביפר שאותו החזיקו ברשותם, ששימש עבורם לתקשורת פנים בתוך ארגון הטרור. הביפר (Pager) הוא מכשיר תקשורת אלחוטי שהיה בשימוש נרחב בשנות ה-80 וה-90, ואיפשר קבלת הודעות טקסט קצרות דרך אותות רדיו. הוא היה נפוץ בקרב אנשי מקצוע כמו רופאים וכוחות חירום בזכות אמינותו והאפשרות לתקשורת מהירה ופשוטה. הסיפור לא כולל רכיבי GPS, לדוגמה, ולכן קשה יותר לעקוב אחריו בהשוואה לטלפונים סלולריים.

בשנים האחרונות, חיזבאללה חזר להשתמש בביפרים כחלק מהאסטרטגיה להימנע ממעקב מתקדם של ישראל על פעיליו. הארגון הבין שהטלפונים הסלולריים הפכו לפגיעים במיוחד למעקב ולפריצה מצד ישראל, ולכן העדיף לחזור לטכנולוגיות תקשורת מיושנות, כמו ביפרים ורשתות טלפון קוויות פרטיות.

התקיפה המוצלחת שבוצעה באמצעות הביפרים מעלה מספר השערות לגבי אופן הביצוע שלה. אחת מהן היא שחומרי נפץ הוטמנו במכשירים במהלך שרשרת האספקה שלהם ולאחר מכן הופעלו מרחוק באמצעות אות רדיו. אפשרות נוספת היא שהמכשירים נפרצו ברמה הטכנולוגית, באמצעות שליטה במעגלי הסוללות כדי לגרום לחימום יתר שהוביל לפיצוץ.

המבצע מצביע על רמת תחכום גבוהה מאוד, שבה טכנולוגיות סייבר מתקדמות משולבות עם ידע מעמיק באלקטרוניקה, ומראה כיצד ישראל, ככל הנראה, הצליחה לנצל את התלות של חיזבאללה בטכנולוגיות ישנות ולפגוע באנשיו בצורה רחבת היקף.