פרויקטים

נבחרת המנהיגות המבטיחה של שותפויות אדמונד דה רוטשילד: הכירו את מנהיגי העתיד

במגוון תוכניות בפריפריה הגאוגרפית-חברתית, פועלת שותפויות אדמונד דה רוטשילד להכשיר את דור המנהיגים של המחר. אתר ice עושה לכם היכרות ראשונה עם הצעירים שנחושים להוביל תהליכים חברתיים-חינוכיים משמעותיים, ולקדם שוויון הזדמנויות וצמצום פערים

בשיתוף שותפויות אדמונד דה רוטשילד | 1/1/2023 10:03

מימין לשמאל: לנה רומנובסקי, רואן ח'מאיסי, שני רדמן-פינסקי, יהונתן קם, הדס פוקס סלב, רון ון ראלטה (צילום נטלי ויצמן לוי/ טולי סטודיו, יוסי גמזו, ניר סלקמן, עומרי שפירא, לורה לכמן, יוסי גמזו)

הרכבת הקלה בירושלים היא מהסממנים הבולטים של הבירה המתחדשת. הפרויקט שהחל לפעול בראשית העשור שעבר, נחשב לאחד המורכבים בתולדות העיר – וככזה, הוא נדרש לצלוח לאורך הדרך שורה ארוכה של מהמורות, אשר העמידו לא פעם את מימושו בסימן שאלה.

מי שליוותה מקרוב את המיזם היא שני רדמן-פינסקי, מנהלת תחום בכירה באגף החשב הכללי במשרד האוצר (הלומדת כעת לתואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד בארה"ב), ששימשה באותה התקופה רכזת תחבורה ופרויקטים בשיתוף המגזר הפרטי באגף.

"הרכבת הקלה היא אירוע מכונן בתולדות מערך התחבורה בירושלים בפרט, ובמדינת ישראל בכלל", קובעת רדמן-פינסקי. "זה היה מיזם מורכב כמעט בכל פרמטר, שחייב שורה ארוכה של שחקנים מעולמות תוכן שונים, לייצר סנכרון ושיתוף פעולה. נלחמנו להסיר חסמים כדי להביא את הפרויקט למצב שהוא משרת את התושבים באופן מיטבי, ומתרחב לשכונות ויעדים נוספים בירושלים. תחושת העשייה והידיעה שציבור גדול נהנה מפירות העבודה שלנו, ממלאת אותי גאווה".

המונחים "מעורבות חברתית" ו"עשייה משמעותית", מלווים את רדמן-פינסקי כמעט בכל הצמתים בחייה – כשתרגום חזון הרכבת הקלה לרמת השטח, הוא רק דוגמה מייצגת. כבר כתלמידת תיכון ניתן היה לראות לאן נושבת הרוח: "בשנה האחרונה שלי בבית הספר, הצטרפתי לקבוצה מצומצמת של צעירות וצעירים מלוד, יהודים וערבים, להקמת מועצת נוער עירונית", היא משחזרת. "אחת המשימות שהצבנו לעצמנו, הייתה ארגון אירוע תרבות משותף בסימן דו קיום. בלי ניסיון, אבל עם הרבה אמביציה, הצליחה חבורה של בני 17 לגבש קונספט, לגייס משאבים ולרתום אמנים – ולהרים אירוע חווייתי ובעל ערך חברתי".

הקו נמשך גם בשירות בצה"ל, שחקוק אצל רדמן-פינסקי כתקופה משמעותית במיוחד. "כמי שגדלה בלוד, עיר ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, עם מנעד הזדמנויות מוגבל לבני ובנות הנוער המקומיים, אני סבורה שהשירות הצבאי נותן ערך נוסף לצד תרומה למדינה. צה"ל מאפשר לצעירות ולצעירים ללמוד ולתרגל אחריות, מנהיגות וניהול – והעניין הזה יכול לעשות הבדל בפתיחת אפיקים שלא בהכרח יהיו זמינים עבורם אחרת".

שני רדמן-פינסקי (צילום ניר סלקמן)

אחרי יציאה לקצונה ושירות בקבע במסגרת חיל האוויר, נרשמה רדמן-פינסקי ללימודי פסיכולוגיה וכלכלה באוניברסיטת בן גוריון. "אהבתי לייעץ, ולכן הכיוון הראשוני שלי היה לטפל באנשים. הכלכלה הייתה מעין תעודת ביטוח' אם משהו ישתבש. אלא שככל שהתקדמתי בלימודים, הבנתי שפחות מעניין אותי טיפול של אחד על אחד ושיותר קורץ לי להיות מעורבת בתהליכים כלכליים שיכולים לייצר אימפקט על אוכלוסייה רחבה. כאן גם התגבשה המוטיבציה שלי להגיע למשרד האוצר, ולהשפיע משם. לשמחתי, אני מונעת מאותה המוטיבציה גם היום, עשור אחרי סיום התואר הראשון".

הרצון להוביל ולקחת חלק בתהליכים מחוללי שינוי, היה גם נקודת החיבור של רדמן-פינסקי לתוכנית "שגרירי רוטשילד" של שותפויות אדמונד דה רוטשילד, שחרטה על דגלה להצמיח מנהיגות צעירה מהפריפריה החברתית-גאוגרפית. "התוכנית העניקה לי מקום לתרגל בו מנהיגות, ניהול ועבודת צוות, לחדד את ה'אני-מאמין' החברתי-כלכלי שלי", היא מתארת. "'שגרירי רוטשילד' סיפקה לי ארגז כלים משודרג וביטחון להגשים את עצמי בעולם המקצועי".

כבוגרת המחזור הראשון, נמנית רדמן-פינסקי על רשת הבוגרים של תוכניות המנהיגות מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד. מבחינתה זו זכות גדולה לייעץ ולסייע לשגרירים שבאו בעקבותיה, ובו בזמן, גם להיעזר בפלטפורמה שהוקמה עבור הבוגרים כדי להמשיך ולרכוש מיומנויות חדשות. כאשר היא נשאלת על המטרות שהיא מציבה לעצמה לשנים הבאות, רדמן-פינסקי מעדיפה לשמור על ראש פתוח, כשהשאיפה היא "שזה יהיה בפוזיציה ציבורית בעלת השפעה".

מותם של שני חבריו לצוות ביחידת אגוז – יובל דגן ז"ל, שנהרג ב-2014 במבצע "צוק איתן"; ואור אסרף ז"ל, שנהרג שנה מאוחר ברעידת אדמה בנפאל בזמן הטיול שאחרי הצבא – הביאו את יהונתן קם, לייסד עמותה אשר תנציח את זכרם ותישען על ערכיהם המשותפים.

"במהלך השירות יובי ואני גלגלנו רעיון להקים מסגרת לבני נוער", מספר קם. "אני מודה שלא חשבתי שמדובר בהתחייבות שתתממש. לאחר שהחברים נהרגו, הבנתי שההנצחה שלהם חשובה לי מאוד. החלטתי על שני עקרונות שילוו אותי: האחד, מסגרת שתעסוק ברעיון שהחל בזמן השירות הצבאי, ותתמקד בעבודה עם נוער באמצעות הטבע. השני, מיזם שאפשר לחלום אותו 30 שנה קדימה".

העוגן של העמותה, הנקראת "ניצן לזכרם", היא "החווה" – מסגרת טיפולית שנוסדה ב-2017 על קרקע בתולית בסמוך לירוחם. "אנחנו קולטים נערים בני 18-15, בצווי בית משפט ובהפניית משרד הרווחה והביטחון החברתי, כשהיעד הוא להשיב אותם למסלול נורמטיבי דרך עבודה טיפולית-חינוכית המושתתת על מרחבי על מרחבי חווה-טבע-אתגר", מרחיב קם.

יהונתן קם (צילום עומרי שפירא, באדיבות שותפויות רוטשילד)

הבחירה להנצחת חבריו באמצעות החווה שבנגב, רחוקה מלהיות מקרית. "יובל ואור עבדו עם בני נוער בקונסטלציות שונות – כך שעצם הפעילות עצמה, היא הדרך שלי להנציח אותם", מסביר קם. "כאשר מגיע נער שמפחד מהמדבר, וכעבור חודשים ספורים כבר יודע לנווט את דרכו לאורך עשרות קילומטרים – זו הדרך שלי להנציח את אור; וכאשר נער מגיע לחווה ובהתחלה משתף את חוויותיו במילה אחת, ולאחר זמן קצר כבר משתף בשצף – זו הדרך שלי להנציח את יובל. מעבר לזה, הקמת החווה משקפת ערכים שחשובים לשלושתנו – מעורבות חברתית, עשייה חינוכית משמעותית, צמצום פערים והפרכת השממה".

הקמת החווה לא הייתה עניין פשוט. "התחלנו ממש מאפס. העבודה הייתה פיזית וסיזיפית, וכללה פעילויות בסיסיות ומתישות כמו לגלגל אבנים או למשוך קו מים", מתאר קם. "לשמחתי, אנחנו לא לבד בתהליך. לאורך השנים אלפי מתנדבים התייצבו לסייע, לתמוך ולחזק. גם בהתחלה וגם היום".

וכך בפסטורליה מדברית, ניצבת חווה לתפארת, הכוללת משק חקלאי-אורגני ומשק חי – ומהווה חממה נטולת רעשי רקע להתנעת תהליך שיקומי מקיף. "מגיעים אלינו נערים, רגע לפני שהם נושרים ממסגרות קצה הרצף. אל מול המורכבויות והאתגרים השונים, תפקידנו הוא לא להרים ידיים: לאהוב, לדרוש, ובהדרגה לספק לנערים הללו כלים להתחזקות, צמיחה ובעיקר להתמדה – זאת על מנת שיוכלו לשוב לתהליך מיטיב", מדגיש קם. "אחת מנקודות הציון הכי מרגשות, היא כשהתהליך המורכב מגיע לקו הסיום בהצלחה. את הרגע הזה אנחנו מציינים בטקס חגיגי ובשתילת עץ. זו זכות גדולה בשבילי לקחת חלק בעולמם של נערים שמבקשים לעשות דרך בחייהם אל עבר חיים מיטיבים, לעצמם ולסביבה".

החווה שבנגב, מבט מלמעלה (צילום אבישי פינקלשטיין)

את הזיקה לעשייה חברתית ועבודה עם בני נוער, רכש קם עוד בימי התיכון: "בגיל 16 הצטרפתי לתוכנית מנהיגות ייחודית בשם 'קו הזינוק' של שותפויות אדמונד דה רוטשילד, המכשירה בני נוער בפריפריה החברתית והגאוגרפית להוביל שינוי חברתי. פגשתי שם קבוצה מופלאה של אנשי עשייה ושיח, דוגמת טל בהרב – מי שהיה המדריך שלי ועודנו מודל משמעותי עבורי. יחד התעקשנו להבין כיצד ניתן לחלום בגדול, ובו בזמן, גם להיות ריאליים ופרקטיים. אני משתדל ליישם זאת גם היום".

במבט קדימה, מבקשת עמותת "ניצן לזכרם" להרחיב את מודל הפעילות של החווה. "התגברות הצרכים והאתגרים מחייבת את הגדלת נפחי הפעילות", מסכם קם. "אנחנו עובדים לגייס תמיכה ומשאבים, במטרה להגיע לעוד בני נוער במצבי סיכון ומשבר, ולסייע להם לייצר לעצמם אופק חדש".

כמנהלת תוכנית "קו הזינוק" של שותפויות אדמונד דה רוטשילד, סוגרת היום לנה רומנובסקי מעגל, ומובילה כאישה בוגרת את המיזם ששינה את מסלול חייה כנערה.

"נולדתי בקייב, עליתי עם משפחתי מאוקראינה לישראל בשנת 1991 וגדלתי בעיר רחובות. גיל ההתבגרות היה מורכב עבורי: לא הגעתי לבית הספר, הסתובבתי בפארקים ובחוף הים – הייתי לגמרי נערה בסיכון", מספרת רומנובסקי. "באותה התקופה נחשפתי לתוכנית 'קו הזינוק' – הפועלת לאיתור והכשרת בני נוער מוכשרים מהפריפריה החברתית-גאוגרפית בישראל, כעתודה למנהיגות חברתית ערכית, מגוונת ופורצת דרך. מודל התוכנית כולל ליווי למשך 10 שנים, מהתיכון ועד לאקדמיה ולקריירה. הגעתי למיונים והתקבלתי. במבט לאחור אני יכולה לומר שהתוכנית הזו הייתה המרחב היחיד שבאמת איפשר לי לעסוק בכוחות, ביכולות ובפוטנציאל – ולא בחוסר".

לצד השתתפות בתוכנית "קו הזינוק", נקודת ציון מרכזית נוספת מבחינת רומנובסקי, הייתה טמונה בקבלת אישור להתגייס ולשרת בצה"ל – וזאת לאחר מאבק עיקש של קרוב לשנתיים. "הייתי פטורה מגיוס, אבל לא הסכמתי לוותר. ידעתי שמדובר בקלף שיוביל אותי החוצה מהרחוב ופנימה אל תוך הציבוריות הישראלית", היא מדגישה. "הוכשרתי כמש"קית ת"ש ושירתי בבסיס מחווה אלון. שם, פגשתי לראשונה בפריזמה אחרת באותם צעירים וצעירות איתם גדלתי בשכונות. משם המשכתי לקצונה, ולתפקיד קצינת ת"ש של צעירים חרדים שבחרו להתגייס".

לנה רומנובסקי (צילום נטלי ויצמן לוי/טולי סטודיו)

השירות המשמעותי בצה"ל, רק העצים את הרצון של רומנובסקי להמשיך בעשייה בעלת אופי חברתי. היא עבדה בין השאר כמורה בבית ספר, בעמותת על"ם לנוער במצבי סיכון ובמרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. באותה התקופה נרשמה רומנובסקי גם לאוניברסיטה (משפטים ועבודה סוציאלית) ואף הובילה במהלך לימודיה את הארגון הפמיניסטי "ירושלמיות". בכל אותן השנים המשיכה במלוא המרץ גם את פעילותה במסגרת "קו הזינוק", והשתלבה בתפקדי ניהול בתוכנית.

"אחרי שסיימתי התמחות במחלקה לדיני עבודה בפרקליטות המדינה, היה לי ברור שעשייה משפטית אינה מדויקת לי", היא אומרת. "השתלבתי בעולם המכינות הקדם צבאיות וכיהנתי כראשת מכינת קדם 'ארז ירושלים' של תנועת 'אחריי' והסוכנות היהודית. משם חזרתי לנהל את 'קו הזינוק'".

"העשייה המקצועית שלי מתמקדת בניסיון לצמצם פערים בחברה הישראלית משני מקומות", מתארת רומנובסקי. "המקום האחד הוא מהחוויה האישית שלי: אישה, יוצאת ברה"מ, פריפריאלית, ביסקסואלית בתוך החברה הישראלית. המקום השני הוא מתוך ההיכרות עם קולות רבים ומגוונים של אנשים המגיעים ממקומות שונים בחברה וחווים על בשרם את הפערים שבחלוקת הכוח, המשאבים והייצוג. גדלתי כנערה כועסת. תוכנית 'קו הזינוק' לימדה אותי להפנות את הזעם לתיקון ובנייה, ולא להרס".

"המהלכים שהובלתי ב'קו הזינוק' ובמקומות אחרים, היו ביחד עם שותפים משמעותיים לדרך", מציינת רומנובסקי. "כך, בקורונה הגדלנו את האימפקט של התוכנית והוכחנו את הרלוונטיות שלנו לזמנים של משבר לאומי; במבצע 'שומר החומות', הפעלנו תוכנית מעורבת שכללה משתתפים יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, נערים ונערות, דתיים, מסורתיים וחילונים. בנוסף, הגדלנו את היציאה למסגרות ההמשך בתוכנית ל-71% בקרב משתתפים מהחברה היהודית ו-35% בקרב משתתפים מהחברה הערבית. בשנה האחרונה גם התחלנו להגיע לעוד קהלים חדשים, ואנו מפעילים היום תוכניות בשורה של מוקדים ברחבי ארץ".

בגיל 20 מצאה עצמה רואן ח'מאיסי, סטודנטית מכפר קנא בצומת דרכים. היא סיימה לימודי מכינה בטכניון ועמדה להשלים את השנה הראשונה בחוג לביולוגיה, אבל הרגישה שמשהו חסר. "לימודים במוסד אקדמי מוביל ובתחום מבוקש נראו אמנם כמו קרש קפיצה מבטיח להמשך הדרך, אבל לי זה פחות התאים", משחזרת ח'מאיסי. "הבנתי ששינוי צריך לייצר מהשטח ומאינטראקציה אנושית, ולא ממעבדה סגורה ומנותקת".

המסלול החלופי עליו החליטה ח'מאיסי הוביל ללימודי עבודה סוציאלית. אף שהסביבה הקרובה הזהירה כי מדובר בתחום תובעני, המלווה על פי רוב בתגמול כלכלי צנוע – ח'מאיסי לא היססה. "היה לי חשוב לפעול מבפנים כדי לנתץ את התדמית האפורה שדבקה בתחום הכל כך חשוב הזה", היא מבהירה. "אם לעבודה סוציאלית לא יגיעו אנשים טובים עם רצון ויכולות, התחום ימשיך להישאר בשוליים – וזה יהיה רע לכולנו".

עם סיום התואר הראשון, פנתה ח'מאיסי ללימודי תואר שני בהנחיית קבוצות במגמת ייעוץ והתפתחות האדם – ובמקביל, גם לעבודה ראשונה ומאתגרת בתחום: במעון סגור המיועד לנערים מהחברה הערבית, אשר ביצעו עבירות ברף החמור ביותר. "במכון אחזתי בכמה כובעים: מטפלת רגשית, מדריכת קבוצות טיפולית ומדריכת הורים", היא מפרטת. "עבורי זו הייתה עבודה מעצבת חיים. כאן הבנתי שעשיתי את הבחירה המקצועית הנכונה".

היום, ח'מאיסי היא הדמות המזוהה ביותר עם תוכנית מסאר (מסע בתרגום לעברית) של שותפויות אדמונד דה רוטשילד – תוכנית המתמקדת בפיתוח מנהיגות בקרב בוגרי תיכון מהחברה הערבית ובהכנתם לחיי האקדמיה, תוך הכשרה והתנסות בעולם המנהיגות והיזמות.

"זיהינו שלמסיימי התיכון חסר את המידע שיאפשר להם לקבל החלטות גורליות להמשך החיים שלהם", מתארת ח'מאיסי. "ההסתכלות היא בעיקר על הכאן והעכשיו, על ההווה ולא העתיד – מה שבא לידי ביטוי בבחירות שמקשות על הצעירים להביא את הפוטנציאל הטמון בהם לידי ביטוי. את העניין הזה באנו לשנות מהיסוד, באמצעות פיילוט שיצא לדרך ב-2018 עם קבוצה של 21 צעירים".

רואן ח'מאיסי (צילום יוסי גמזו, באדיבות שותפויות רוטשילד)

"בנינו תוכנית ייעודית בתאמה מקסימלית לצעירים בני החברה הערבית", מוסיפה ח'מאיסי. "התוכנית מסונכרנת עם החידושים בעולם האקדמי ובשוק העבודה – ובעיקר צופה לשנים קדימה. דגש חשוב נוגע להיכרות ובניית דיאלוג עם האוכלוסיות המרכיבות את החברה הישראלית – ואליהן הנוער הערבי פחות נחשף בחיי היום יום. הפיילוט חייב אותנו גם להסברה מקיפה בקרב הורי המשתתפים – חלקם משפחות קשות יום, שבנו על הבנים והבנות כמי שיספקו עוד משכורת מיידית למשק הבית".

ניתוח הפיילוט הוכיח כי התוכנית מגשימה את יעדיה, וסיפק את הרוח הגבית להרחבתה. נכון לסוף שנת 2022, מונה התוכנית 2 מחזורי בוגרים (עם 67 מסיימים) לצד כ-140 משתתפים פעילים. "מאז השקת התוכנית, אין לנו נושרים", מתגאה ח'מאיסי. "כל המשתתפים השתלבו באקדמיה, 87% מהם באוניברסיטאות. האפקט מורגש לא רק בקרב המשתתפים, אלא גם אצל המשפחות. אני שומעת שהתוכנית שינתה גם להן את החיים".

כעת, מקדמת ח'מאיסי מיזם חדש ומסקרן: קבוצה הפועלת באום אל פאחם, ובהכוונה לענף ההיי-טק. "ישראל היא מעצמת טכנולוגית, המבינה את החשיבות שבטיפוח עתודה צעירה", אומרת ח'מאיסי. "העתודה הזו לא צריכה להיות מועדון סגור, אלא לשלב צעירים איכותיים מכלל המגזרים. אנחנו כאן כדי להנגיש את הענף גם לבני נוער ערבים. השאיפה היא לפתוח בהדרגה עוד קבוצות בפריסה ארצית רחבה, ולהעביר את המסר שיש כאן צעירים מוכשרים ששווה להשקיע בהם. החלום הוא שחברות ההיי-טק יסתערו על בוגרי התוכנית שלנו, ממש כמו על יוצאי יחידת 8200".

"גדלתי בבית שמעודד חשיבה עצמאית, יוזמה ולקיחת אחריות", מספרת הדס פוקס סלב, מנהלת תוכנית "שגרירי רוטשילד" בשותפויות אדמונד דה רוטשילד – הזרוע החברתית של קרן אדמונד דה רוטשילד. "מגיל צעיר היה לי ברור שאני רוצה לכוון למקומות משמעותיים שיאתגרו אותי, ולהיות חלק מתהליכים פורצי דרך".

החזון של פוקס סלב החל להתממש כבר בשירות הצבאי עם מגוון תפקידי פיקוד וניהול. כמדריכת צניחה היא הייתה מהבנות הראשונות שיצאו לקצונה, ובהמשך שירתה כמפקדת פלוגה בבה"ד 1 – בית הספר לקצינים והגוף האחראי על עיצוב דור העתיד של מפקדי צה"ל. התחנה הבאה הייתה בצוות המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בשיאה של תקופה ביטחונית מתוחה במיוחד.

"במזכירות הצבאית הייתי אחראית למעשה על הלו"ז הביטחוני של ראש הממשלה", מפרטת פוקס סלב. "באופן טבעי התפקיד הוא רגיש ומורכב – עניין שמקבל משנה תוקף בזמן מבצע צבאי כמו 'צוק איתן'. לעבוד בצמוד לאנשים שמנהלים את המערכה הייתה ללא ספק חוויה חזקה, שרק העצימה אצלי את הרצון השתלב בגופים עם יכולת לחולל שינוי אמיתי".

הדס פוקס סלב (צילום לורה לכמן, באדיבות שותפויות רוטשילד)

את הפלטפורמה שבה תוכל לקחת את השאיפות עוד צעד קדימה, מצאה פוקס סלב בזמן הלימודים באוניברסיטה העברית (תואר ראשון במדע המדינה וסוציולוגיה, תואר שני בייעוץ ארגוני), כשמונתה כמנהלת יחידת ירושלים של תוכנית "שגרירי רוטשילד". ספק אם מישהו יכול היה אז לדמיין, שהסטודנטית חדורת המוטיבציה, תהפוך בשנים הבאות לפנים של התוכנית.

"'שגרירי רוטשילד" שמה לעצמה יעד לפתח את עתודת המנהיגים הבאה של החברה הישראלית, והיא מובילה את בוגריה להשתלבות בעמדות מפתח בגופים חברתיים-עסקיים-ציבוריים", מרחיבה פוקס סלב. "בתוכנית, לראשונה בחיי, יצא לי לפגוש באופן ישיר ובלתי אמצעי סטודנטים מכל קצוות הקשת הישראלית. כל אחד מאיתנו נחשף לנרטיב של האחר, ויחד הצלחנו לייצר שיח אותנטי, סבלני ומכבד לצד הקשיים והמורכבויות. אני מאמינה שהכוח המשמעותי של התוכנית הוא בהצמחת מנהיגות מאופקת, שקולה, כזו שמעודדת שיח פתוח ושוויוני – ופחות אלים, קולני ומתלהם".

כמי שעומדת בראש התוכנית, אחד המהלכים המשמעותיים שמובילה פוקס סלב עם הצוות שלה, נוגע להתאמת התכנים לשוק העבודה המשתנה שאחרי פרוץ הקורונה. "כמות התארים וזהות המוסד בו הם נרכשו, משחקים היום תפקיד משמעותי פחות ביחס ל'מיומנות הרכות', שהשגרירים לומדים ומתנסים בהם במסגרת התוכנית – כמו עמידה מול קהל, יכולות רפלקטיביות וחשיבה יצירתית", היא מסבירה. "האחריות שלנו היא לעדכן ולשדרג את ארגז הכלים של משתתפי התוכנית, כדי שהם יוכלו לממש את האיכות שלהם באופן מיטבי בעולם העבודה הנוכחי".

הרצון לשבור תקרות זכוכית, לקדם שיווין ולצמצם פערים חברתיים, מתכתב גם עם חלום ישן של פוקס סלב: לפתוח מוסך שבו שדרת העובדים תורכב כל כולה מנשים. "מוסך כזה יספק הזדמנות לנפץ סטיגמות ויהיה מרחב בטוח לנשים", היא מדגישה. "חוץ מזה, עסק כזה משלב אלמנטים שקורצים לי: עבודה שממזגת בין אנשים ושטח, יצירת תעסוקה בהובלה נשית, ותהליכי עבודה שמצריכים ירידה לפרטים הכי קטנים. להיות בעלת הבית, זו שאמונה על כלל ההיבטים הנוגעים לעסק או לארגון, זה אתגר ומרחב שאני מעוניינת לשהות בו. בקיצור, אם תתקלו בעתיד במוסך על טהרת הנשים – בהחלט ייתכן שהחלום שלי התגשם".

בחודשים הראשונים של שנת 2020, כשזרועות הקורונה הגיעו גם לישראל, היה רון ון ראלטה, ממובילי יוזמה חברתית שתכליתה להקל על צוותי הרפואה שנדרשו לעבוד מסביב לשעון. "הייתי אז חלק מהנהגת תנועת השומר הצעיר, וכשפרצה המגפה חיפשנו דרכים לסייע", הוא מתאר. "החלטנו לקחת על עצמנו לגבש מסגרת חברתית-חינוכית לילדי צוותי הרפואה בבית החולים, כדי שהוריהם יוכלו להקדיש את מלוא זמנם לטיפול במאושפזים".

"צריך לזכור", מחדד ון ראלטה, "מדובר היה בחודשים הראשונים של הקורונה בארץ, עוד טרום החיסון כשהציבור בבהלה ובחוסר ודאות. אני זוכר את התגובות שקבלנו: שאלו אותי אם השתגעתי ומדוע החלטתי לסכן את עצמי ואת חבריי, ולהתגרות בגורל. נכון, להתייצב בחזית לא היה דבר פשוט – אבל היה לנו חשוב להראות עד כמה תנועות הנוער חיוניות במצבי חירום, ובמיוחד בתקופת משבר שכזו".

כבן לאבא עובד סוציאלי ולאמא מורה, לא מפתיע שגם ון ראלטה החליט לבחור במסלול עם אימפקט חברתי. "מעורבות חברתית היא חלק בלתי נפרד ממני מגיל צעיר, אני לא מכיר משהו אחר", הוא מבהיר. "בצמתים שבהם נדרשתי לקבל החלטות מכריעות, הלכתי תמיד לאופציה ששילבה עשייה חברתית-חינוכית".

רון ון ראלטה (צילום יוסי גמזו, באדיבות שותפויות רוטשילד)

דוגמה להחלטה כזו, הייתה בסתיו 2012 כשמבצע "עמוד ענן" יצא לדרך. "עבדתי אז ביחידת הצעירים במועצה אזורית אשכול שבעוטף עזה, והייתי אמור להמריא עם חברים לטיול באירופה שתוכנן מראש", מרחיב ון ראלטה. "אבל כשהתחילה הלחימה הרגשתי שאני חייב להישאר עם הנוער ותושבי המועצה, שבסיטואציה המורכבת הזאת אני באמת נמדד. עבדנו וישנו במרחבים מוגנים, כשמאות רקטות נורות לכיווננו – אבל ללא ספק זו הייתה ההחלטה הנכונה. גם החברים שבהתחלה התאכזבו, הבינו אותי".

אחרי עשייה חברתית ענפה בשורה של מוקדים – כגון הקמת קיבוץ עירוני בקריות, ייסוד וחברות בוועד המנהל של עמותת "מעירים" לשקיפות ואקטיביזם עירוני, כמו גם לימודים אקדמיים (תואר ראשון בחינוך וחינוך בלתי פורמאלי ותואר שני בהצטיינות במדיניות ציבורית) – הגיע ון ראלטה לפני כשנתיים לשותפויות אדמונד דה רוטשילד, במטרה להקים מחדש את רשת הבוגרים.

"אחת המשימות המורכבות היא לשמר ולחבר את הבוגרים לטובת צמצום פערים, גם אחרי שהתוכניות בהן נטלו חלק הסתיימו. לוואקום הזה אנחנו נכנסנו עם 3 ערוצי פעילות שמשלימים זה את זה", מפרט ון ראלטה. "מדובר במערך תוכן והכשרות, שמציע מגוון סדנאות וקורסים ממוקדים לדור ה-Y וה-Z; מערך רישות (נטוורקינג); ומערך של מחוללי שינוי, שמתמקד בטביעת האצבע של הבוגרים מתוך העשייה העכשווית שלהם במגזרים השונים. אנחנו מתרגמים רעיונות למעשים – כשבמסגרת הפעילות, בוגרי התוכניות השונות מייצרים אינטראקציה הדוקה ומפרים זה את זה".

ון ראלטה לא מדבר באוויר. לאחרונה הייתה רשת הבוגרים מעורבת במהלך משמעותי להתחדשותה של העיר נוף הגליל: "כחלק ממודל שנקרא 'קבוצת פיצוח', אנו מכנסים בוגרים מכלל תוכניות המנהיגות שלנו לטובת פיצוח אתגר תכנוני-אורבני. אתגר כזה, הציגה יאנה גרינשפון, בוגרת תוכנית הצוערים לשלטון המקומי – ונוגע למתחם דדו בנוף הגליל, שהפך סמל לאזור מסחרי מוזנח ומנותק. בשיתוף פעולה מרשים, הכינו הבוגרים מסמך מדיניות מפורט. המסמך מציע מתיחת פנים כוללת למתחם, בדגש על עירוב שימושים ומיזוג בין מסחר, תעסוקה, בילוי ומגורים – תוך דאגה לאספקטים חברתיים כמו גיוון וצמצום פערים".

"במתכונתו החדשה יהפוך המתחם לשוקק ודינמי", מדגיש ון ראלטה, "כך שיוכל לשרת את כלל תושבי הסביבה והעיר. לשמחתנו, לאחר תהליך עבודה משותף, העירייה המקומית אימצה את המסמך ופועלת לקדם את יישום התוכנית. מבחינתי, זו רק דוגמה לפוטנציאל הטמון ברשת הבוגרים שלנו".