הפוסטים הארוכים והלא ממש ברורים נמשכים. הילי ילון, השחקנית האהובה שזכורה מימיה כדמות של איה ב''שמינייה'' של ערוץ הילדים, עשתה שנים מוצלחות מאוד בערוץ הילדים. אבל מאז היא די נשכחה ונעלמה מאור הזרקורים. בפוסט מרתק וקצת אפלולי היא משתפת עולם שלם שלא הכרנו בה.

אחרי הפוסט הקודם שלה שדיבר על עזה והאובדן שם, היא ספגה קריאות קשות נגדה וכעת החליטה להגיב: ''פייסבוק ואינסטגרם השתנו. אני חושבת שלא כתבתי משהו אישי כבר שנה. לפני כן כתבתי במשך 12 שנה בצירוף של תמונה או ציור. זו תמיד הייתה הדרך שלי, הכלי שלי. להיות המראה והפסקול של החברה. פנים, דעה, צילום של רגש ורגע והלאה. בפוסט האחרון שלי, אחרי תקופה ארוכה של שתיקה, קיפאון עקב המצב ותפקוד כאמא חדשה לתינוק מהמם ולילדה בת שלוש, שיתפתי טקסט אישי (כמו שהייתי עושה פעם), דימוי רגשי, כתיבה שוטפת. לא כתבתי כדי לשמוע דעות או עצות''.

ילון המשיכה והסבירה: ''מעולם לא כתבתי בשביל לייקים או הסכמה. כתבתי כי זו ההבעה שלי. כי ככה אני חיה. כי ככה אני שורדת. ולא מתנצלת לשנייה. חונכתי להאמין שכל קול ראוי. בבית ספר פתוח ודמוקרטי לימדו אותי מגיל אפס שכל דעה חשובה. האמנתי בזה ואני עדיין מאמינה. אבל אז הגיעו הטרולים, האלגוריתמים, אנשים זרים. לא חברים, לא עוקבים. שנראה שלא קראו את מה שכתבתי, חוץ מהמילים שיש לי כאב על ההרג בעזה עם תגובות נאצה, קללות. כתבתי בעבר על החטופים. כתבתי על החיילים. ופה, בפוסט על ההרג בעזה, לא כתבתי על איזה צד החיילים שלנו, החטופים או הילדים. איחלו לי להירקב בעזה, שימותו הילדים שלי, השפלות על מחלת השמאלנים ועוד ועוד''.

היא תהתה לגבי התגובות הללו: ''למה? על מה? על שיתוף של רגש? של כאב? של חופש ואומץ? פתאום הייתי צריכה להוכיח שאני גם כואבת את החטופים. לשלוח לינקים לפוסטים קודמים. להסביר שיש לי אחיינים שנלחמים כרגע. שגם אני איבדתי אנשים במלחמה הארורה הזו. שגם אני עצובה. שגם לי כואב. וזה לא הספיק. פתאום אני משוגעת. פתאום מאניה. פתאום לא כשירה לגדל ילדים. פתאום כדורים, אשפוז, בושה''.

היא שאלה את אותם אנשים שייחלו למותה: ''על מה? אני לא מתנצלת לשנייה על מי שאני. אני גאה בעצמי שלקחתי את הילדים שלי והלכתי, כדי למצוא מקום רגוע שאוכל להחלים בו, ולתת להם את הטוב ביותר. ואלה שכתבו לי את הדברים הכי משפילים? הם בדיוק הסיבה שעזבתי. שיתפתי התקפי חרדה כדי שמי שחווה ידע שהוא לא לבד. שיתפתי את עצמי כי ידעתי שהרבה יזדהו. אני אמנית, ולא אפסיק להשמיע את הקול שלי. אבל לאן הגענו? מה נהיה מהרשתות האלו? איך אפשר לכתוב מילה מבלי להישרף?''.

הטקסט הנוקב שלה לא נעצר כאן. ''אני אמיצה! ואמא מעולה לעצמי ולילדים שלי! ארבעים שנה של פיגועים, מלחמות, חרדות, חוסר תמיכה וקהילה. איך אפשר לייצר משהו כשכל חודש נגמר בלחץ ב־15? כשהחברים שלי עזבו כבר לפני שנים? זו המציאות שלי. אתם לא חייבים לקרוא אותה, אבל היא קיימת. ילד שנולד במקלט. והאמת? זה באמת היה או זה או להתאשפז. או לקחת כמויות של כדורים. אני לא רוצה להרוג. ולא להיהרג. כן, ילדים מתים בעזה. כן, אני רוצה לכתוב את זה. לגנות את זה. המלחמה הזו לא בשמי. הילדים שלי עוד 20 שנה ישאלו למה לא עשינו כלום. ואני אגיד: ברחתי. כדאי שתגדלו במקום רגוע יותר. הייתי צריכה לברוח הרבה קודם. אני לא מרגישה שהמדינה שלי מחבקת אותי. לא אותי, לא את הבחירות שלי והשקפות העולם שלי, לא את המשפחה שאני בונה, לא את הדרך שאני הולכת בה. לא את האמנות שלי. לא את הרגישות שלי. לא את הקול שלי''

ילון שוב העלתה את סוגיית מי היה פה קודם ומי תרם יותר: ''הסבים והסבתות שלי סללו כבישים. הגיעו באוניות. הקימו את המקום הזה. ועכשיו אני מרגישה שהוא התרסק. לצערי אני משווה את התגובות האלו לערבים ב־48 שברחו מיפו לבית לחם שהיום הערבים ביפו מגנים אותם, ואת הערבים בבית לחם שמגנים את הערבים שיש להם תעודת זהות כחולה. יש פה שחזור. שקוראים לי בוגדת כי אני בוחרת ללכת ולגדל את הילדים שלי במציאות יותר שפויה. וזו האמת. והיא כואבת. אבל אני אגיד אותה. כי זה מה שנשאר לי: לכתוב. לרקוד. ללוות. להיות טובה. להתחיל מחדש''.

עוד ב-

כוכבת ערוץ הילדים תוקפת: ''ההרג בעזה נתפס למישהו? אני לא חלק''

לכתבה המלאה

לסיום התייחסה לסבל שקורה לדבריה בעזה: ''אבל מה המסר שאת רוצה להעביר כשאת כותבת שאת כואבת את ההרג בעזה? מסר של אני עם מצפון יותר ממכם? אני לא אוהבת את מה שהממשלה עושה? אני נגד מלחמה? אני יותר טובה ממכם? מה המסר? כי כל אחד פה עצוב לו על המלחמה, ויודע ומרגיש שזה לא מצב בריא וטוב של נורמאליות אבל גם מבין מנגד שמלחמה היא כורח המציאות ושצריך להילחם כדי שאנחנו נתקיים ולא נכחד, אז כן זה לא סבבה לכתוב את זה ורוב האנשים לא יצודדו בך כי כנראה מה שכתבת לא הגיע ממקום של מסר שהוא נכון לנו כחברה''.