כולנו מצויים בתוך משבר הקורונה כאילו נקלענו לסרט מדע בדיוני, קצת קשה להאמין שרק לפני שבועות ספורים היינו בשגרת חיים אחרת לחלוטין. במציאות החדשה שנכפתה עלינו, סימני השאלה רק הולכים ומתרבים: איננו יודעים לאן נושבת הרוח, אלו תהליכים יתרחשו בטווח הארוך, ומתי המגיפה תבלם. בשלב הזה, כמובן שגם עוד מוקדם להעריך מה תהיה השפעתה הסופית של הקורונה על הכלכלה העולמית, כמו גם על כלכלות מקומיות.

ובכל זאת, ניתן כבר עתה להצביע על שתי מגמות מרכזיות: הראשונה היא מעבר מחשיבה על הפרט לחשיבה על הכלל. אם בעת המודרנית כלל החשיבה הלך להתכנסות סביב האינדיבידואל – על טובתו האישית, צרכיו, טיוב והחצנת מעמדו - הרי שלפתע, ועל רקע המגיפה המתפשטת, אנו מקבלים הנחיות מהמדינה ומהשלטונות כי על הפרט להיסגר בדל"ת אמותיו ולקבל הנחיות וטיפול מרחוק. 

קראו עוד ב-ice

• חיים ביבס: "הרשויות המקומיות יעניקו לעסקים הנחות ופטורים"
• בניגוד לתחזיות: קפיצה של 50% במכירות בירה קורונה
• רצים לסופר: המכירות באשראי עמדו על 3.5 מיליארד שקל במרץ

הדגש הפך להיות, ובצדק, שמירת בריאות הכלל כחלק מהמאמץ לצמצום התחלואה, ולעיתים בשל האילוצים, עוד קודם לטיפול והאבחון של הפרט. וכך, היוצרות למעשה התהפכו:- בריאות הציבור ומניעת ההתפשטות קודמים לעיתים לטיפול המיידי ולאבחון האישי של הפרט.

מגמה שנייה היא ההכרה, שרק תלך ותתחזק, כי המערכות החברתיות החיוניות שמחזיקה המדינה הן בבחינת הכרח שאסור לפורר – בריאות ציבורית, מערכות רווחה ציבוריות, מנגנוני סיוע בדיור, חינוך ציבורי ותחבורה ציבורית. ברור כעת לכולם שאין בקיום שירותים אלו בבחינת מעמסה מיותרת, אף על פי שיש לייעל את המערכות הללו באופן שבו כל שקל לא יתקע בנבכי הביורוקרטיה, ויועבר בסוף התהליך לאזרח בדמות מתן שירות. במיוחד במצב חירום חברתי כמו היום (אבל לא רק בימי משבר), יש למדינה תפקיד משמעותי ונדרשת לה תשתית חברתית קשיחה ומתפקדת.

מערכות הבריאות הציבוריות עובדות בעצימות מלאה, וזה המקום לחזק את הצוותים הרפואיים המסורים שעוסקים במלאכה. ועדיין, למרות ההתגייסות והמאמץ, במקומות בהן לא הייתה השקעה תשתיתית וכספית, יהיה קושי רב יותר להתמודד עם המגיפה, לעומת המקומות בהם נמצאה תשתית חברתית ואזרחית מוצקה. בדומה למערכות בריאות הציבוריות גם יתר המערכות הציבוריות נדרשות עכשיו להמציא עצמן מחדש ולהסתגל לכללי המשחק של התקופה.

במשך שנים שמרה המדינה באדיקות על יחס שמרני בין החוב לתוצר הלאומי. לא פעם כשהגיעו דרישות תקציביות ארוכות טווח מצד מנכ"לי המשרדים – הן סורבו בטענה שיש הוצאות ארוכות שניתן לדחות, וכי נדרשת שמירה על מסגרת תקציב מתוך אחריות ליחס חוב-תוצר. המסר שהועבר היה כי יחס חוב-תוצר ומסגרות התקציב יפרצו ובגדול, רק סביב קטסטרופה. לצערנו הרב, קטסטרופת הקורונה כבר כאן.

צריך להבין, המצוקה איננה רק בריאותית – היא בראש ובראשונה כלכלית. אנו רואים מאות אלפים מצטרפים למעגל האבטלה, עצמאיים נאנקים תחת העול הכלכלי ומשק שנמצא בפרשת דרכים. אמנם החלו להינקט צעדים כלכליים במטרה לסייע למשק להתאושש, אבל זה הזמן לשחרר יותר את החגורה כדי לאפשר לאזרחים לתפקד ולא להביא לקריסה מוחלטת של המשק לאחר המשבר. במצב העניינים הנוכחי חשוב קודם כל לנסות לייצר ודאות ככל שניתן, דווקא על רקע הערפל שמסביב. 

כדי לעשות זאת, תידרש המדינה להתערב במספר מעגלים: להתאים את מסגרת המיסוי בכל התחומים למצב החירום, כך שתיווצר הקלה משמעותית לעסקים. בו בזמן יש להרחיב את רף המענקים תוך הפשטת הקריטריונים, לגבש הקלות רגולטוריות לעצמאיים, ולספק מענה לשוכרי דירות ומיעוטי יכולת באמצעות יצירת קרן תקציבית שתתמוך על פי קריטריונים מוגדרים באוכלוסייה מוחלשת, על חשבון תקציבי פיתוח שממילא יוקפאו בחלקם בטווח קצר. גם סקטור החקלאי נזקק בשעה זו לסיוע, ועל המדינה להושיט לו כתף, ולספק לו פתרונות.

לצד עזרה לענפים השונים במשק לשרוד את המשבר, כבר עכשיו יש להתבונן קדימה ולהיערך להתאמות שיצטרכו להתבצע בשוק העבודה עם החזרה לשגרה. מאות אלפי מקבלי דמי אבטלה יבקשו לשוב למקומות העבודה בהם הועסקו או להמציא את עצמם מחדש – כך שפיתוח שוק עבודה אלטרנטיבי הוא הכרח לצד בניית מנגנונים לעידוד והכשרה. 

אין לי ספק במאמץ הרב המושקע בימים אלה, מרמת מקבלי ההחלטות ועד לגורמים בשטח. בימים טרופים אלו, עלינו להיות מאוחדים ולהקטין שנאות ופילוג בעם. זה הזמן לגלות אורך רוח ובעיקר לשמור על אופטימיות. בכל זאת, אין סיבה שמדינה שצלחה יחד משברים כה אדירים, לא תישאר מלוכדת ויציבה גם ביום שאחרי הקורונה. 

* הכותב הוא מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון לשעבר, מנכ"ל גשר ויו"ר ועדת ההיגוי של תכנית "משלי" ללווי חיילים בודדים משוחררים.