"עומד לרדת שלג", מבטיחה לורליי, עדיין האמא הכי מגניבה בארה"ב כשהיא מרחרחת במתיקות של סנאי את האוויר הקר בסצנת הפתיחה של עונת האיחוד של בנות גילמור: A Year in the Life (רשת נטפליקס). פתיתי השלג מתחילים לרדת ברכות כשרורי מגיחה אל הפריים, רעננה מתמיד אחרי טיסה טרנסאטלנטית והשתיים פוצחות מיד בדיאלוג קופצני ושנון ממש כמו לפני 10 שנים. כמעט.

המון אירע בעולם בעשור שחלף מאז נפרדו הצופים (או לטס פייס איט – הצופות) מהסדרה, ולמרבה הצער הכותרות שנחקקו אצל רובנו עוסקות במלחמות, בטרור ובשאר זוועות. כמה כיף לגלות שבעיירה האמריקאית המדומיינת סטארס הולו, תוצריו המייאשים של העשור הזה לא הותירו זכר. חוץ מאשר ביקורת קלה אבל סלחנית על תהליך הדיגיטציה המנכר והקפיטליזציה הגרידית - אווירת העיירה הקסומה על מטורלליה הצ'ארמרים (מי יותר כמו מישל הצרפתי, ומי פחות כמו קירק הבלתי נלאה), נותרה על כנה וטוב שכך.

כמה מילים על הדרך שעברו האם והבת בזמן שחלף; המדע והרפואה התפתחו מספיק בשביל שנוכל להודות שהשתיים סובלות מהפרעת קשב חמורה. אם עד היום פתרנו את התזזיתיות הלא סבירה הזו ב"יותר מדי קפה", אז עכשיו אפשר לקרוא לדברים בשמם  (ADHD) ולרשום ריטלין. אין ספק שלכולם יהיה הרבה יותר קל ובעיקר ללוק.

רורי שחזרה לעונה החדשה כבת 32, נותרה סחית כשהייתה. הצרות שלה נותרו בגדר "אוי, אוי, אוי" ואם בתיכון ובקולג' היא התלבטה בין דין החתיך לג'סי החתיך ללוגן החתיך אבל גם העשיר בטירוף, כאן היא מתחבטת בהמשך הקריירה העיתונאית שלה כפרילנסרית וגם, לא לדאוג, בין סיפורי האהבה הישנים שקמים לתחייה.

לורליי, לעומת זאת, באמת עוברת תקופה לא פשוטה. האבל על מות אביה, הרצון להרחיב את פעילות הפונדק והעיסוק ב - כן או לא להביא ילד משותף עם לוק, מובילים אותה למסע של חיפוש עצמי שאפילו הכותבים לא האמינו שתצא אליו. מעל כל אלו מרחפים היחסים הבלתי פתורים עם אמה אמילי שמגיעים לשיאי משבר חדשים. אבל בבנות גילמור כמו בבנות גילמור, רבים רגעי החסד והפיוס, החמלה וההכלה על רגעי המשבר והכעסים, העלבונות והריבים וכמה שזה מתאים לרוח הכריסמס האמריקאית. תזמון מקרי של הפצת הסדרה? איי דונט ט'ינק סו.

עם כל הטוב שהאיחוד הזה מביא, אי אפשר שלא להתקומם לנוכח שמירת הסטטוס קוו ה-הו כה אנגלוסקסי ולבן שבסדרה. אז מה אם מדובר במקום שמרני? אפשר היה להתאמץ ולהכניס ייצוג מיעוטים מוצלח יותר וסטריאוטיפי פחות. הפרק עם המיוזיקל שגם מדגים ניסיון להתמודד עם הנושא הלהט"בי, היה טרחני מדי ומצאתי את עצמי מעבירה קדימה. פרקים של 90 דקות הם לא פרקים, הם סרטים ולפעמים יותר מדי ממשהו טוב מקשה גם על הגרופיות הכי נאמנות.

ובכל זאת, למרות שזה לא מושלם, יש הרבה רגעים מושלמים באיחוד הזה שמהדהדים לצופים בין רגעי העבר הזכורים לטובה, להווה היותר בוגר שמוצג פה ולעתיד שגם הוא, לפחות על פי הבנות, נראה בסך הכל, ורוד עם נצנצים זוהרים ופרווה מלאכותית נעימה. לנו זה לגמרי מספיק.