דעות
פצעים שקופים במבחן המדינה: מחדל הטיפול בנפגעי הנפש
הטראומה לא נגמרה עם סיום המלחמה. עבור פצועי הנפש, המאבק נמשך – מול תורים, ועדות וממשלה שעדיין לא גיבשה מענה לגודל האסון. בלי שינוי גישה, תקצוב חירום ותוכנית לאומית, אנו מקעקעים את החוזה המוסרי שבלעדיו לא יהיה מי שיתייצב לקרב ביום פקודה
בעוד הפצעים הפיזיים של המלחמה האחרונה נחבשים תחת אורות הניאון של המחלקות הכירורגיות, קרב מסוג אחר מתחולל במחשכים. עשרות אלפים מלוחמינו ומאזרחינו נושאים עימם צלקות שאינן מדממות לעין, אך הן מעכלות את הנפש מבפנים. המלחמה אולי הגיעה להפוגות מסוימות בשטח, אך עבור פצועי הנפש, הדי הפיצוצים והמראות הקשים ממשיכים להתנגן בלופ אינסופי. אל מול הסבל המזוקק הזה, ניצבת מדינת ישראל בעמדת חולשה מעוררת דאגה, המצטיירת בעיני רבים כלא פחות ממחדל מוסרי ותפקודי.
כרוניקה של תת-תקצוב ואוזלת יד
כמו שאני רואה את הדברים, הרי שהכשל החמור ביותר טמון בפער הבלתי נתפס בין היקף הבעיה לבין המענה המדינתי. מערך בריאות הנפש הציבורי בישראל הגיע למלחמה כשהוא מורעב, שחוק ומיובש תקציבית. במקום להכריז על "תוכנית מרשל" לנפש, המשפחות מוצאות עצמן נתקלות בביורוקרטיה אטומה. תורים לפסיכולוגים או פסיכיאטרים במגזר הציבורי נמדדים בשבועות ואף בחודשים ארוכים, זמן שפצוע פוסט-טראומטי פשוט אינו יכול להרשות לעצמו.
כמו שאני רואה את הדברים, הרי שהכשל החמור ביותר טמון בפער הבלתי נתפס בין היקף הבעיה לבין המענה המדינתי. מערך בריאות הנפש הציבורי בישראל הגיע למלחמה כשהוא מורעב, שחוק ומיובש תקציבית. במקום להכריז על "תוכנית מרשל" לנפש, המשפחות מוצאות עצמן נתקלות בביורוקרטיה אטומה. תורים לפסיכולוגים או פסיכיאטרים במגזר הציבורי נמדדים בשבועות ואף בחודשים ארוכים, זמן שפצוע פוסט-טראומטי פשוט אינו יכול להרשות לעצמו.
מצב העניינים העדכני חושף תמונה עגומה: לוחמים שחזרו מהקרב נאלצים "להוכיח" את פציעתם מול ועדות רפואיות מתישות, בתהליך שמרגיש לעיתים כמו חקירה משטרתית ולא כמרחב טיפולי רגיש ומחבק. עבור מי שהקריב את שלומם הנפשי למען המדינה, זוהי סטירת לחי שרק מעמיקה את הטראומה ויוצרת תחושת נטישה קשה.
זעקת המשפחות והכעס הציבורי
המציאות הקיימת אינה רק תוצאה של חוסר יעילות, אלא תחושת בגידה בחוזה הלאומי. משפחות הנפגעים – שהפכו בעל כורחן למטפלות במשרה מלאה, ללא הכשרה או תמיכה – מוצאות את עצמן קורסות תחת הנטל הכלכלי והנפשי.
המציאות הקיימת אינה רק תוצאה של חוסר יעילות, אלא תחושת בגידה בחוזה הלאומי. משפחות הנפגעים – שהפכו בעל כורחן למטפלות במשרה מלאה, ללא הכשרה או תמיכה – מוצאות את עצמן קורסות תחת הנטל הכלכלי והנפשי.
אוזלת היד של המדינה באה לידי ביטוי גם בחוסר היכולת לייצר פתרונות הוליסטיים, שיקום תעסוקתי, ליווי למשפחות ומעטפת קהילתית. במקום זאת, המערכת מספקת פלסטרים לחתכים עמוקים, ומשאירה את עיקר הנטל על עמותות ויוזמות אזרחיות פרטיות, שעושות אמנם עבודת קודש אך אינן יכולות להחליף את האחריות הריבונית. במקום להגדיל משמעותית את התקציב לשיקום פצועי הנפש, בוחרת הממשלה לתעדף כספים קואליציוניים ולהזרים מיליארדים למגזר החרדי, תוך שהיא נותנת יד להמשך הימנעותם מגיוס לצה"ל.
קריאת השכמה למקבלי ההחלטות
מדינה שנמדדת ביכולתה לשלוח את בניה ובנותיה אל קו האש, חייבת להימדד גם ביכולתה להחזיר אותם הביתה, לא רק בגופם, אלא גם ברוחם. הכישלון בטיפול בנפגעי הנפש הוא פצצה מתקתקת. אם לא יתבצע שינוי דרמטי בגישה – הכולל הזרמת תקציב הולם לגודל הבעיה, קיצור הליכים ביורוקרטיים ושינוי היחס לפצועי הטראומה – אנו עלולים לאבד דור שלם.
מדינה שנמדדת ביכולתה לשלוח את בניה ובנותיה אל קו האש, חייבת להימדד גם ביכולתה להחזיר אותם הביתה, לא רק בגופם, אלא גם ברוחם. הכישלון בטיפול בנפגעי הנפש הוא פצצה מתקתקת. אם לא יתבצע שינוי דרמטי בגישה – הכולל הזרמת תקציב הולם לגודל הבעיה, קיצור הליכים ביורוקרטיים ושינוי היחס לפצועי הטראומה – אנו עלולים לאבד דור שלם.
הגיע הזמן שהממשלה תפנים: פצעי הנפש הם פציעות קרב לכל דבר, והטיפול בהם הוא חובה מוסרית עליונה – לא חסד. אי-טיפול יסודי בפצועי הנפש יחשב אצל רבים להפקרתם בשדה הקרב, וחשוב לא פחות – הוא עתיד לפגוע קשות במוטיבציה של הדורות הצעירים לשרת בצבא.
עוד ב-
*הכותב, יצחק בריק, הוא אלוף במיל'. שירת בין היתר בחיל השריון כמפקד חטיבה, אוגדה וגיס, וכיהן כמפקד המכללות הצבאיות. לחם כמפקד פלוגה במילואים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז. שימש במשך כעשור כנציב קבילות החיילים.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
