הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיה ישראל קרובה לנקודה שבה תוכל "להסתדר לבדה" ולוותר בהדרגה על הסיוע הביטחוני האמריקאי אינה רק מופרכת מיסודה, היא מהווה הימור מסוכן על עצם קיומה של המדינה. בעת שבה ישראל מתמודדת עם האיומים המורכבים בתולדותיה, הניסיון לצייר תמונה של "איתנות כלכלית" המאפשרת פרידה מהמשענת האסטרטגית הגדולה ביותר שלנו הוא לא פחות מאחיזת עיניים פופוליסטית, שעשויה להביא גם לתג דמים בצידה.

מדינת ישראל מצויה כבר שנתיים במלחמה רב-זירתית ששוחקת את עתודותיה. המערכה הזו פגעה בקופה הציבורית והותירה את המשק עם גירעון ובור תקציבי שמעמיק. אין המדובר רק במספרים על דף; זוהי מציאות כלכלית שמונעת את שיקום הצבא, משתקת את מערכות החינוך והבריאות, ומפקירה את הטיפול בעשרות אלפי פצועי גוף ונפש. התשתיות בצפון ובדרום חרבות, ופרויקטים לאומיים בתחומי התחבורה, המדע והטכנולוגיה הוקפאו לטובת הישרדות תקציבית דחוקה.

היומרה להכריז על אי-תלות כלכלית עומדת בסתירה מוחלטת למצב בשטח. ישראל היא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים, הניצבת מול ציר רשע אזורי חמוש וממומן. גם בתקופות של שקט יחסי, תקציב המדינה לא השכיל להדביק את פערי ההתעצמות הנדרשים. לאחרונה ראינו את הביטוי המוחשי והמבהיל ביותר לכך: חודשים ספורים לאחר שהרמטכ"ל אייל זמיר ומשרד הביטחון בראשות אמיר ברעם, החלו בתוכניות לשיקום הצבא והצטיידות מסיבית, נאלץ צה"ל לבטל אימונים של יחידות קרביות בשל מחסור תקציבי. אם זו היכולת של ישראל "להסתדר לבדה" כיום, הרי שהוויתור על המיליארדים האמריקאיים הוא גזר דין מוות לכשירות המבצעית של צה"ל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום פלאש90/יונתן זינדל)

חשוב להבין: הסיוע האמריקאי אינו רק כסף – הוא עומק אסטרטגי, הוא גישה לטכנולוגיות המתקדמות ביותר בעולם והוא כוח הרתעה ששום כלכלה ישראלית, משגשגת ככל תהיה, לא תוכל לייצר בעצמה בעשור הקרוב. הצהרתו של נתניהו היא אמירה מהשפה ולחוץ, שנועדה ככל הנראה לצרכים פוליטיים רגעיים, מתעלמת מהעובדה שביטחון אינו נבנה על סיסמאות של "עצמאות", אלא על חימוש, הצטיידות ובריתות איתנות.

אני סבור כי הגישה של "אחרי המבול" המשתקפת מדבריו של ראש הממשלה היא לא פחות מחוסר אחריות לאומי. הותרת ישראל לבדה במערכה, תוך חניקת תקציבי הביטחון והפיתוח, לא תוביל לעצמאות אלא לבידוד ולחולשה. במזרח התיכון, חולשה היא הזמנה למלחמה. בתקופת כהונתו במחצית השנייה של העשור שעבר, אישר הנשיא האמריקאי ברק אובמה לישראל הסכם סיוע בסך 38 מיליארד דולר לפרק זמן של 10 שנים. חרף הסיוע המשמעותי, צה"ל עדיין מתמודד עם פערים תקציביים ניכרים אל מול צרכיו הרבים.

ישראל, כמדינה קטנה המוגבלת במשאביה, אינה יכולה להתחרות בכוחות עצמה במשאבים העצומים העומדים לרשות אויביה הסובבים אותה. מי שמוותר על הסיוע האמריקאי, מפקיר את ביטחון הדורות הבאים ומהמר על עתיד הציונות מול שוקת שבורה. ישראל זקוקה לארה"ב לא כחסד, אלא כצורך קיומי בסיסי. כל ניסיון להציג זאת אחרת הוא בבחינת רשלנות פושעת.

באותן הנשימה נדרש להביא בחשבון שכם ארה"ב זקוקה לישראל. האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והצבאיים של ארצות הברית במזרח התיכון הופכים את ישראל לנכס חיוני ואסטרטגי, "חוד החנית" של ארה"ב באזור – ועל כן גם היא זקוקה לישראל חזקה. השורה התחתונה חדה וברורה: ויתור על הסיוע האמריקאי הוא הרה אסון למדינת ישראל.

עוד ב-

עוצמה בסימן שאלה: מבט אל עתיד החוסן הלאומי

לכתבה המלאה

*הכותב, יצחק בריק, הוא אלוף במיל'. שירת בין היתר בחיל השריון כמפקד חטיבה, אוגדה וגיס, וכיהן כמפקד המכללות הצבאיות. לחם כמפקד פלוגה במילואים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז. שימש במשך כעשור בתפקיד נציב קבילות החיילים.